אלירז פרץ
אלירז פרץ צילום: יחצ

לפני שנתיים בדיוק, בי"א ניסן, היה יום השנה לנפילתו של אלירז פרץ. זה משפט קצת מוזר, אני יודע, הרי זה לא שהתאריך השתנה בשנתיים האחרונות. יכולתי פשוט להגיד לכם שעכשיו יום השנה לנפילתו של אלירז, אבל מה אני אעשה שאני זוכר את היום ההוא, לפני שנתיים?

היה אז סגר וקורונה וניקיונות לפסח, ופתאום הודעה מאוריאן. הוא סיפר שהוא בדיוק חוזר מהאזכרה של אלירז פרץ, שמציינים עשור לנפילתו. ואני התביישתי, כי לא ידעתי את זה.

את הסיפור של מרים פרץ הכרתי כמובן, אני לא חושב שיש מישהו במדינה שלא מכיר. גם את הסיפור של אלירז הכרתי פחות או יותר, השם שלו עדיין היה על הדגל בחפ"ק למרות שהתגייסתי ל'גדוד 12' שבע שנים אחרי שהוא נהרג. אבל זה מה שהם היו בעיניי עד אותו רגע, סיפורים. דמויות מופת. ופתאום אזכרה, ופתאום משפחה שמתאבלת על בן שנהרג. פתאום בני אדם.

אז עצרתי את הניקיונות, אני ממש זוכר איך הנחתי את המטאטא בצד, ויצאתי למרפסת. לחפש ביוטיוב תיעוד של הלוויה. רציתי לשמוע לא מה יש למרים להגיד כשהיא משיאה משואה, אלא מה היא אמרה שם, מעל הקבר.

מצאתי. התחושה העיקרית שהרגשתי באותו רגע הייתה צמרמורת. גם עשר שנים אחרי שנאמרו הדברים שלה הצליחו להיכנס לי ללב, ופשוט הרגשתי שהתפילה שהיא נשאה שם, על הקבר, בקעה את השמיים.

ייתכן שחלקכם הייתם שם בלוויה של אלירז, ייתכן שחלקכם ראיתם את ההספד בשידור חי, אבל אם אתם כמוני הייתם צעירים מדי כשמרים הספידה את אלירז, או שסתם לא יצא לכם, קחו לכם שמונה דקות לצפות בהספד. לזכרו.

אלירז פרץ הי"ד, סמג"ד 12, נהרג בהיתקלות עם מחבלים בקו עזה, יא ניסן תש"ע. לפני עשור ועוד שנתיים בדיוק. יהי זכרו ברוך.