סיון רהב מאיר
סיון רהב מאירצילום: עופר חדד

אלה ימים לחוצים. החופשה מבית הספר, הניקיונות, ההכנות, הבישולים. בשבוע שבו מציינים 25 שנים לפטירת פרופ' נחמה ליבוביץ', המורה הגדולה לתנ"ך, שלחה לי הקוראת יעל דאר את הסיפור המיוחד הבא:

"גדלתי בבית ובו שמונה ילדים. במרכז הבית היה שולחן גדול שעליו גם אכלנו, גם הכנו שיעורי בית, גם שמנו דברי דואר ומה לא. על השולחן הזה ישבה אימא פעם בשבוע עם חברה כדי ללמוד יחד את הפירוש של נחמה ליבוביץ' על פרשת השבוע, לענות על השאלות שנחמה הייתה שואלת, ולשלוח לה בחזרה בדואר את התשובות. כך נהגו אלפי תלמידיה, שחיכו תמיד לקבל ממנה בחזרה את הדפים, אחרי בדיקה, עם הערות בעט האדום המפורסם שלה.

אנחנו הילדים תמיד היינו מסביב, ופעם אחת אחד הילדים קשקש על דף התשובות, שכבר היה מוכן לשליחה. באותם ימים אי אפשר היה להקליד ולהדפיס, ולאמא לא היה זמן להעתיק הכל מחדש. לכן אמי כתבה בתחתית הדף הערה בסוגריים: 'אני מצטערת, אחד הילדים קשקש על הדף', ושלחה כך את הדף לנחמה. לנחמה, כידוע, לא היו ילדים משלה. כעבור כמה ימים קיבלנו בחזרה את התשובות של אמא. נחמה העירה כמה הערות, וליד הקשקוש של אחי היא כתבה: 'אשריך! שיש לך מי שיקשקש'.

שנים רבות עברו, ואנחנו במשפחה שומרים את הדף הזה מכל משמר. בימים אלה הוא יכול להיות תזכורת לכל הורה שמרגיש קצת עצבים ובלגן: אשרינו, שיש לנו מי שיקשקש...".