מסופר על תלמידיו של הבעל שם טוב הקדוש שהתפללו לצד אדם שתפילתו הייתה לא שגרתית. למרות שהחבריא קדישא היו מורגלים בתפילות ביער, בריקודים ושירה במקומות לא סטנדרטיים, תפילתו של הזר נראתה להם תמוהה, שכן במהלכה הוא נופף בידיו ללא הרף לכל הכיוונים, בפראות מה. אחרי התפילה הם ישבו והסתודדו על האיש המוזר שלא מתפלל כמו כולם. בעוד הם מדברים ביניהם, הבעל שם טוב פנה לאותו אדם והתייחד עימו ארוכות. אחרי כמה שעות הם כבר לא יכלו להחזיק את הסקרנות. מדוע הצדיק העניק תשומת לב כה רבה לתימהוני? הם ניגשו לבעל שם טוב ושאלו מה כל כך מיוחד בבעל התפילה המוזרה. הוא נזף בהם קשות: ראיתם פעם אדם טובע בנהר? האם הוא מקבל את הדין בשלוות נפש? האם הוא פוסק מכל תנועה ופשוט טובע? לא. ברור שהוא מנופף בידיו בעוצמות שהוא לא שיער שטמונות בו. הוא נלחם. הוא עושה כל דבר אפשרי, כל תנועה קטנה כגדולה, רק כדי להחזיק מעמד ולא לטבוע. הוא מנופף לכל הכיוונים כדי שאולי עובר אורח יראה אותו וימשה אותו מהסכנה. זה מצבו של האיש הזה. לתחושתו הוא טובע ועושה הכול כדי להיוושע. הוא מנופף בידיו כדי שה' לא יפספס שיש פה יהודי בסכנת קיום אמיתית ויציל אותו.
איפה אתם אוחזים?
לפני כמה שבועות מכּרה כתבה לי ווטסאפ: "איפה את אוחזת?". היא התכוונה לשאול לאיזה עמוד הגעתי בספר שהיא המליצה לי עליו. עניתי: "בניסיון לאחוז". ברור היה לשתינו שהתשובה שלי כבר לא הייתה קשורה לספר. הקריאה בספר זורמת ומחזקת, החיים לפעמים תקועים ומחלישים. היא ענתה בסמיילי צוחק: "ניסיון זה גם טוב". "לפעמים זה מה יש וגם את זה צריך לחגוג", השבתי. בווטסאפ לא אומרים ביי. אחד הצדדים נעלם וכך מסתיימות להן שיחות. ההתכתבות הסתמית הזו לא יצאה לי מהמחשבות והלכה איתי למחוזות אחרים לחלוטין. יש תקופות בחיים שכל אחד מאיתנו מרגיש שהוא מנסה להחזיק מעמד. זה כל מה שהוא מצליח לעשות, אפילו לא סנטימטר אחד יותר. לפעמים הוא אפילו מוותר על השאיפה לסנטימטר הזה. העיקר להחזיק. ההרגשה הזו אפילו לא צריכה להתכתב עם המציאות, היא יכולה להיות שלך, פנימית לחלוטין, מין התבשלות על אש קטנה. תחושת פעפוע שגורמת לנו להרגיש שהאדמה מתחתינו רועדת. מוכר?
אנחנו מסרבים להסתפק בלאחוז גרידא. בתעודת החיים, לאחוז זה מספיק פלוס. גם זה במקרה הטוב, כי המורה פרגנה או ריחמה. לימדו אותנו שלא בשביל לאחוז באנו לעולם. לימדו אותנו שאנחנו אמורים לפרוח, לגדול, לצמוח ולהגשים חלומות. המסר היה ברור: להחזיק מעמד זה לבינוניים. לצעוד במקום זה בעצם ללכת אחורה. רוצה להיות ב־A ליסט? תשאפי ליותר, אל תתפשרי על להחזיק מעמד. אף אחד בשיעור מוטיבציה לא דיבר בשבחה של האחיזה. אי פעם הסבירו לכם כמה מדהים זה פשוט להחזיק מעמד? כמה לפעמים צריך להיות מבסוטים עד הגג כי "רק" הצלחתם לאחוז? כמה טפיחות על השכם צריך לתת למי שאוחז בזמן שאחרים פורחים ומטפסים לגבהים? נראה לי שהגיע הזמן. אני לא זוכרת שאי פעם ניהלו איתי את השיחה הזו.
אז תארו לכם שאתם שומעים כתבה בחדשות על מטייל שנפל מהצוק, כמעט. במשך שעות הוא עמד על חריץ פצפון שבלט מההר. כשמצאו אותו, ידיו זבו דם, כי הוא לא העז להרפות משורש של עץ שבדרך נס היה חשוף מספיק בשביל שיחזיק בו כדי לא ליפול. איזה גיבור אותו האיש. אף אחד לא היה טוען שהוא איזה לוזר ש"רק" מצליח להחזיק מעמד. אף אחד לא היה מצקצק על זה שהוא לא הצליח לטפס ולחלץ את עצמו. בהימור גס, לא היה עובר שבוע והייתם זוכים לקרוא על השעות הקשות בכתבת שער מגזינית של אחד ממוספי השבת. שבוע אחרי הוא כבר היה מלוהק לתוכנית ריאליטי, ובחלוף עוד שבועיים מאותה הישרדות אמיצה הוא היה נבחר להוביל קמפיין של איזו חברת ביטוח שכבר הייתה מוצאת סלוגן מותאם למקרה. נו, איש כזה - עקשן, שורד, אחד שמסרב לשחרר מהאחיזה - דמות מופת, הרוח הישראלית במיטבה. סיפור קיצוני, כמעט מדומיין. החיים לא כאלו דרמטיים, נכון? לא תמיד. אבל החיים הם מרתון של בערך 80 שנים, לא תמיד קלים ולעיתים גם גורמים לנו להרגיש כמו אותו מתפלל במצב טביעה.
כמו אוגר על הגלגל
לאחרונה אני מקבלת מיילים מקוראים מתוסכלים, מקוראים רצוצים, מאנשים שמרגישים שהם אוחזים רק עם האצבע הקטנה. היא האחרונה שמחזיקה אותם מליפול לתהום. הם צריכים עידוד. הם זקוקים לא להרגיש יותר לבד. הם צריכים להרגיש שהם בסדר. הם צריכים שמישהו יגיד להם כל הכבוד, אתם מצליחים לא להישבר. אני מדברת עם אנשים שמזמן איבדו כל ניצוץ של תחושת הצלחה. מזמן שכחו באיזה יום הם, או באיזה שבוע. הם כמו האוגר הזה שרץ על הגלגל בכלוב. רץ אץ ונותר לחלוטין באותו מקום. האוגר מבסוט אש מהסיטואציה. אנחנו, בני האדם, פחות. אנחנו רוצים וצריכים להרגיש התקדמות. גם אם היא מיניאטורית.
אומרים שלפני ימות המשיח, ה' יתברך ינענע את העולם. המציאות תידמה לנו כאילו מישהו מחזיק ומשקשק את הקצה העליון של חבל, שבקצהו התחתון אנחנו מחזיקים. לעיתים השקשוק חלש, לעיתים בעוצמה. ככל שהחבל ארוך יותר, כך חזקה יותר תחושת הטלטול למטה, במקום שאנחנו אוחזים. מי שנופל נופל. מי שמצליח לנעוץ ציפורניים בחבל ולהחזיק חזק, יזכה לראות משיח. את מטרת הטלטול אני לא מבינה, אלו כבר חשבונות שמיים שלו יתברך. את ההרגשה שאי אפשר להחזיק יותר מעמד, את הרגשת החושך המתמשך הזה, כולנו מרגישים, חזק. הבשורות הטובות הן שככה הרגישו בני ישראל כשהיינו עבדים לפרעה במצרים. הם היו במצב אחיזה, מזמן התרגלו לדמיין שהם יושבים על סיר הבשר. מזמן הרפו מהתקווה שהבטחת ה' לאברהם אבינו תתגשם. היא תגיע מתישהו, כנראה לא בימינו. ואז הגיע רגע, שזהו. חושך מצרים שבו אבדה תקוותנו. וברגע הזה עלתה שוועתנו, נשמעה זעקתנו והגיעה הגאולה.
אני לא יודעת איפה כל אחד מכם אוחז, אם בכלל. אישית, כל כך שמחתי בהרגשה שהקורונה מאחורינו. אבל עוד לא הספקתי לקחת נשימה עמוקה, כזו שמרחיבה את הריאות ואת הדעת, והיא נעתקה מחדש למראה הזוועות באוקראינה. שלא לדבר על הבוקס המחודש בבטן הרכה והלב שמחסיר פעימה מהפיגועים האחרונים. יש רגעים שאני מרגישה שאפילו לאחוז זו דרישה מוגזמת. מה אני אמורה לעשות? להחזיק חזק כדי לא ליפול מהחבל, או פשוט להרפות ממנו ולנענע בידיים הכי חזק כדי לא לטבוע? אולי הם קצת אותו דבר. אולי זה מה שה' מבקש ממני עכשיו, מכולנו. אולי זה מספיק? בעצם, יודעים מה? אני מתחרטת, זה לא מספיק. יודעים מה מספיק? שכל מי שכן מצליח לאחוז יסתכל למטה לנהר. רואים מישהו טובע? אל תגידו ה' יעזור. אל תגידו מישהו כבר יציל אותו. תשנסו את הכוחי ועוצם ידי שה' נתן לכם ותושיטו לו יד.
לתגובות: ayakremerman@gmail.com
***