"את הליברליות והפתיחות שלי קיבלתי מאבא"

"יש רגעים בחיים שלעולם לא שוכחים", אומר בנימת כאב פרופ' שמעון גליק, אוטוטו בן 90, נשוי ואב לשישה, תושב באר שבע, ממייסדי הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, רופא ומרצה לרפואה בפנסיה.

"אני זוכר היטב את הרגע שבו קיבלתי את הטלפון שבו נאמר לי שיהודה בני האהוב נורה. זה היה בעשר וחצי בלילה, ומיד טסתי לשערי צדק. יונתן הלוי מנכ"ל בית החולים התקשר אליי והודיע לי באופן אישי שהם עושים כל מה שהם יכולים. אחר כך גם נודע לי שמי שטיפל ביהודה הוא רופא שלמד אצלנו, בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, שזכיתי להיות בין מייסדיה.

"יהודה היה בין שמיים וארץ, בין חיים ומוות, ואנחנו דאגנו מאוד והתפללנו המון. היה סיכוי לא קטן שיהודה לא יצא בחיים מבית החולים. אומנם אני רופא ועוסק בדברים כאלה כל חיי, אבל כשזה קורה לבן שלך זה משהו אחר לגמרי. יחד עם זאת, ידעתי שהוא בידיים טובות ולכן לא התערבתי בטיפול. אומנם יהודה ברוך ה' שרד ונשאר בחיים, אך גם בתקופת ההתאוששות שלו זה היה מאוד לא פשוט".

הילד האשכנזי משיכון ד'

פרופ' גליק נולד בארצות הברית, בעיירה קטנה ליד ניו ג'רזי. למד בישיבת 'תורה ודעת' בברוקלין, ובהמשך למד רפואה. ב־1955 התחתן והחל לעבוד כרופא. בשנת 1974, כשהיה בן 42, עלה עם משפחתו ארצה. "מגיל צעיר הייתה לי משיכה לארץ ישראל, אבל לקח לי הרבה זמן להגיע הנה. כל פעם היה משהו אחר שעיכב אותי מלעלות. בשלב מסוים החלטתי שאנחנו חייבים לעלות, שזה המקום שיהודים צריכים לגור בו, ושאני חייב שיהיה לי מה לספר כשהנכדים ישאלו מה עשיתי בשביל המדינה. זה לא היה פשוט, אבל כששמעתי שפותחים בית ספר חדש לרפואה ידעתי שזה הזמן שלי לעלות ולתרום למדינת ישראל".

המעבר בין חיים מערביים נוחים בארצות הברית לקשיים שכרוכים במגורים בעיר פריפריאלית במדינת ישראל יכול להיות די קשה.

"זה אכן לא היה קל, אבל ביחס לעולים אחרים הקליטה שלנו הייתה רכה ונעימה: הייתה לי משרה טובה, קיבלנו דירה, ידעתי עברית, הכול היה מאוד מסודר. הרבה עולים לא מוכרים את הבית הקודם שלהם כל כך מהר, אבל אנחנו מכרנו וידענו שלא נחזור. אני גם חושב שאחד הדברים שהכי עזרו לנו בעלייה ארצה היה שיש לנו חוש הומור. במשך חצי שנה גרנו במרכז קליטה ואז נכנסנו לדירה שלנו, שבה אנחנו גרים עד היום".

"אני בן הזקונים במשפחתי, ועליתי לארץ עם הוריי בגיל שמונה וחצי", מספר הבן יהודה גליק (56), נשוי ואב לשמונה, מתגורר בירושלים, ח"כ לשעבר העובד כיום בארגון 'שלום ירושלים' ובארגון 'אמיצי"ם'. הוא מגולל את קורות שנותיו הראשונות בארץ מנקודת מבטו. "המעבר היה לי מאוד קשה. בארצות הברית למדתי ודיברתי עברית במבטא אשכנזי, כמו שחרדים מדברים, ובארץ צחקו עליי בגלל זה. חוץ מזה הייתי נמוך לגילי וגם הקפיצו אותי שנתיים כיתה, והייתה לי התנשאות אשכנזית כזו. הצטרפתי לכיתה של חבר'ה משיכון ד' בבאר שבע, וסבלתי מהצ'חצ'חים שלמדו איתי בכיתה. אני יכול לומר שחטפתי בילדותי די הרבה מכות. מתוך 35 תלמידים בכיתה, היינו רק שלושה אשכנזים. לאט לאט הסתדרתי בכיתה וגם אימצתי את הבאר־שבעיות: לאכול חריף, להתפלל בחי"ת ועי"ן ועוד. עד היום יש לי חברים טובים שגדלתי יחד איתם בשכונה".

פרופ' גליק, ספר על הילד שיהודה היה.

"יהודה היה ילד עם המון חוש הומור, קצת שובב, ואחד שתמיד אהב לתת לאחרים. יהודה הוא טוב לב בצורה מדהימה. אין לו דעה שלילית על אף אחד והוא מתנהג יפה אפילו לאנשים שמגיע להם יחס גרוע. הוא לא באמת כועס על אף אחד. גם כשהיה חבר כנסת, תמיד היה מדבר בנועם, בכבוד ובהארת פנים. ליהודה יש המון תכונות טובות, וזה משפיע גם עליי. אני בהחלט לומד ממנו. יחד עם זאת, אוכל גם לומר שיהודה היה שובב, וקצת נשאר כזה עד היום. יהודה עושה לא פעם דברים מסוכנים, אז מדי פעם אני מבקש ממנו שיירגע. למשל זה שהוא עולה להר הבית זה מסוכן בעיניי, אבל בכל זאת הוא עולה. הוא כבר הקריב מספיק בשביל המאבק על הר הבית.

"אני מאמין שהאדם שהכי תרם למאבק על הר הבית זה יהודה. הרבה אנשים באו בכוח, בטענות דתיות, וככה זה לא יכול לעבוד. יהודה, לעומת זאת, דיבר על הקטע של זכויות אדם, וזה מה שפתח את העניין, ואגב, את הדברים האלה אני אומר כאחד שמתנגד לעלייה להר הבית. זה לא נראה לי חינוכי שאדם עם כיפה עולה להר הבית כשבכניסה יש שלט גדול שכתוב בו שהרבנות אוסרת את העלייה. איך זה נראה בעיני החילונים?".

"גם לי כואב לעלות כשהשלט הזה עומד שם", מודה יהודה, "ואני משתדל לעשות ככל יכולתי כדי שהוא יוסר משם. אבל הדוגמה הזו למחלוקת בינינו, שאנחנו מדברים עליה בכבוד אחד עם השני, היא דוגמה טובה לכל מערכת היחסים בינינו. את הליברליות והפתיחות שלי קיבלתי מאבא. הייתי בתיכון כשפינו את ימית, ובישיבה שלמדתי בה כולם נסעו כדי לעצור את הנסיגה. לא הייתה שום פתיחות למחשבה אחרת. אבא שלי חשב אחרת, ובגלל זה הייתי מאוד מבולבל, הרגשתי שאני שונה מהחבר'ה - ואז הבנתי שזה בסדר. שאפשר לחלוק ועדיין לאהוב ולהתנהג יפה זה לזה. אבא היה כותב מכתבים מאוד חריפים להמון אנשי ציבור, ובהם לרב דרוקמן, אבל הכול תמיד היה מאוד בכבוד.

"אבא לא ברח ממחלוקות, אבל תמיד ניהל אותן בכבוד. לפני כמה עשרות שנים הוא כתב במקביל שני מאמרים: לעיתון חרדי הוא שלח מאמר שבו נכתב שהחרדים לא מרגישים את הגלות, ולעיתון דתי־לאומי כתב על הטרגדיה של גוש אמונים. אם הוא היה שולח לעיתון החרדי את המאמר שכתב לעיתון הדתי־לאומי ולהפך, היו אוהבים אותו בשני המקומות, אבל זה לא מה שעניין אותו. הוא רצה להשפיע, לתקן את העולם. עד היום, אגב, אם אבא שומע שאני מדבר למישהו לא בכבוד - הוא יתקשר ויעיר לי על זה. כנראה חינוך זה משהו שאף פעם לא נגמר.

"בעקבות כל זאת, וכמובן גם דברים נוספים, אני באמת מאמין שכל מה שיש לי זה מאבא ואמא. לא לחינם אני מציין את שניהם, כי את הכבוד שאני רוחש לאחרים למדתי מהכבוד שהם נהגו זה בזה. אני גם מאמין שבזכות הכבוד הזה אנחנו בקשר טוב עם כל בני המשפחה, למרות השוני הרב. יש לנו במשפחה חרדים, הר המורניקים, דתיים־לאומיים מיינסטרים, לייטים, חילונים, הכול. יש בינינו גם הרבה ויכוחים, אבל זה תמיד ברוח טובה. מאבא גם למדתי את ערכן של זכויות האדם ושל חשיבות העזרה לזולת, וזה העניין המרכזי במלחמה שלי על הר הבית ובמאבק בעישון. אמא שלי, עוד רגע בת 90, עד היום מתנדבת ב'יד שרה' מסביב לשעון, ולאבא יש קרן צדקה שממשיכה את הפעילות של ההורים שלו, של תמיכה במשפחות נזקקות".

מכל המאפיינים של אביך, מה השפיע באופן המשמעותי ביותר על עשייתך הציבורית?

"הנתינה וההקרבה הגדולה שלו למען הציבור היא שהשפיעה עליי ביותר. אבא שלי היה יכול לעבוד באופן פרטי ולהרוויח מיליונים. להמשיך לגור בניו יורק, ולא במדבר של באר שבע. זה אולי הדבר הכי משמעותי שלמדתי מההורים שלי – לעשות מה שנכון, לא מה שמתחשק. והם לא אמרו את זה במילים, אלא הראו את זה במעשים. גם כשגרנו בארצות הברית אבא היה מנהל של בית חולים חברתי שכונתי, ולא הלך למקומות עם הכסף הגדול. מאז שבן גוריון נפטר, אבא שלי הוא הפטריוט הגדול של הנגב. אבא היה רופא בירוחם, ברהט, בכל מיני מקומות שלא היה בהם אף רופא. פרט לכך, אבא פעל כדי שבדואים יתקבלו ללימודי רפואה וכדי שרופאים שלמדו בבאר שבע יישארו בעיר. בעניין הזה אני חייב להזכיר גם את אמא שלי. אמא הייתה מורה לאנגלית, וכמות התלמידים שקיבלו ממנה שיעורים פרטיים בחינם היא בלתי רגילה. כל ילד שאמא שמעה שהוא זקוק לכך, מיד היה מוזמן אליה בשמחה".

החימשים בדרך

"כמו שיהודה הזכיר קודם", אומר פרופ' גליק, "מאוד היה חשוב לנו לתת לילדים תחושה שהם יכולים להיות מי שהם רוצים להיות. יש הורים שחושבים שהבן שלהם צריך להיות בדיוק כמוהם, יש מנהלי מחלקות שרוצים שכל המתמחים יהיו בדיוק כמוהם, אבל אנחנו לא כאלה. הרב עמיטל זצ"ל אמר פעם שהוא לא רוצה 'עמיטלים'. הרב קוק זצ"ל אמר בשעתו שבעם ישראל יש שלושה כוחות עיקריים - הדת, הלאומיות והליברליות. אני חושב שבי יש את שלושתם ובמידה מאוזנת, וזה מה שניסיתי להנחיל לילדיי. אני חושב שברוך ה' זה הצליח.

"יחד עם זאת - תודה לא־ל, יש לי קשר טוב עם כל הילדים שלי, ואני שמח על כל מה שהיה לנו יחד - אבל הדבר היחיד שאני מצטער עליו בחיים שלי זה שלא הקדשתי מספיק זמן לילדים. היום מתמחים מתלוננים על שבע תורנויות בחודש, אבל אנחנו עבדנו כל לילה שני. לעיתים קרובות, כדי לא לעבוד בשבת התחלתי את השבוע בבית החולים וחזרתי הביתה רק בשישי. הייתי מאוד קשור ומסור לעבודה שלי. כשהבן השלישי שלנו נולד, בשתיים לפנות בוקר, הייתי במעבדה שהייתה רחוקה עשרות קילומטרים מאשתי. היא התקשרה, אמרה שהיא נכנסת ללידה, ונסעתי אליה בטירוף. הגעתי לבית החולים בדיוק כשהתינוק נולד".

"אגב, אבא, חשוב לי לומר", מוסיף יהודה, "שאנחנו בכלל לא הרגשנו את זה. ידענו שאתה משקיע בעבודה, ראינו איך בשבתות אתה הולך 45 דקות ברגל לבית החולים בכל מזג אוויר, אבל גם הרגשנו שאתה מאוד משקיע בנו. לפני כמה שנים הייתה לנו שיחה של כל האחים, וכל אחד מאיתנו אמר שהוא חושב שאבא הכי אוהב אותו. אני בן הזקונים וחשבתי שאתה הכי אוהב אותי, וככה כל אחד עם הסיבות וההסברים שלו.

"בנוסף לזה, חשוב לי להתייחס למשהו שאבא אמר קודם, בקשר לזה שהוא לומד ממני דברים. אני מבין את המקום שלו ומודה לו על הדברים החמים, ואני לא מתייחס למקרה הספציפי שלנו אלא מדבר בכללי, אבל חשוב לי לומר שלדעתי זה לא מתפקידו של ילד להשפיע על אבא שלו. זה אמור להיות הפוך. החברה המערבית אומרת שהאבא צריך ללמוד מהילד, אבל בתורה שלנו זה הפוך. הקדוש ברוך הוא משרה ברכה על הילדים דרך ההורים, ולא להפך. התורה אומרת שצריך להקשיב להורים, לא לצאת נגדם. כשהיינו ילדים זה באמת לרוב היה ככה. כואב לי על כך שהמצב כל כך השתנה. החינוך של ההורים שלי היה מעולה, ואני מקווה שאזכה להיות אבא טוב לילדים שלי כמו שאבא שלי היה כלפיי".

"זה מאוד משמח אותי לשמוע את הדברים האלה", מסכם פרופ' גליק. "אני מקווה שנמשיך לאהוב ולחזק אחד את השני. אני מודה לה' על כך שיש לנו ילדים וצאצאים כאלה. לפני כשנתיים נולד הנין המאה שלי, איתי גליק, והיום יש לי כבר 124 נינים, וגם שני חימשים בדרך. ברוך ה', אני נהנה מהחיים ומהמשפחה, נוהג, נוסע על אופניים, עד הקורונה גם טסתי המון לחו"ל. בפסח הילדים יחגגו לנו יום הולדת 90 ו־67 שנות נישואין. לאור כל זאת, נראה שנשאר רק להודות על כל זה לה', ולהתפלל שכל הטוב הזה רק ילך ויגדל".

פרופסור שמעון גליק, רופא וממייסדי הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון

יהודה גליק, חבר כנסת לשעבר, פעיל למען עלייה להר הבית

***