"רוחמה נולדה בתשעה באב, כשהייתי אברך בישיבת הכותל", אומר בחיוך מתגעגע הרב דוד תורג'מן, אביה של הזמרת והיוצרת רוחמה בן יוסף. "כל כך שמחתי מזה שמעכשיו יש מישהי שהולכת לקרוא לי 'אבא'. יצאתי משערי צדק והלכתי לחנות צעצועים במרכז העיר כדי לקנות לה בובה. הלכתי ברחובות ירושלים, והרגשתי שאני האדם המאושר בעולם.
"רוחמה בתי הבכורה הייתה ילדה מאוד עצמאית, והרבה פעמים גם מאתגרת. אחת שבודקת את הגבולות, שהולכת על הקצה. תודה לא־ל, כשרוחמה בדקה את הגבולות היה לי כוח להגיד לאשתי: 'זה בסדר, תני לה'. האמנתי שהיא לא תחצה אותם וחלילה תגיע למקומות לא טובים. למשל, בכיתה י', יום אחד רוחמה החליטה שהיא עוברת לחוות גלעד ופשוט נסעה לשם. מאוד דאגנו לה. לא ידענו איפה היא ישנה, עם מי היא מסתובבת ומה היא אוכלת, אז עליתי על הרכב ונסעתי לשם לראות מה קורה".
"כן, אני מודה", מתוודה רוחמה, "לא תמיד הייתי ילדה פשוטה, וההורים שלי ממש ידעו להכיל אותי. היום אני מבינה כמה זה היה משמעותי עבורי. בשלב מסוים רציתי לעזוב את הלימודים, לגור בחווה ולרעות צאן. ההורים הציעו שאגור בחווה, אבל בלי לעזוב את הלימודים. הם דיברו עם חברים שיש להם חווה, עברתי לגור אצלם, אבל אחרי כמה ימים הבנתי שזה לא כזה מגניב כמו שחשבתי וחזרתי לדימונה. מגיל צעיר העצמאות שלי הייתה מאוד חשובה לי. ההורים שלי הבינו את זה, ובנו לי חדר משלי בבית הצפוף שבו גרנו.
"רק היום אני מבינה איזה מרחב גדול ההורים שלי נתנו לי כדי להביע דעה, כדי לבטא את עצמי. יש משהו חזק בזה שאבא יכול להקשיב ככה לבת שלו. הייתי דעתנית ולפעמים ביקורתית על ההתנהלות החינוכית באולפנה וכדומה, ואבא שלי היה קשוב. אם הוא לא היה מכיל כנראה שלא הייתי נשארת שם. העוצמה הזו שיש בי יכלה לצאת גם בצדדים שהם לא בקדושה. היום, בזכות הכוחות האלו, אני סוללת לעצמי את הדרך שלי, יוצרת ומייצרת מעגלי נשים, מרימה הופעות, מפיקה פסטיבלים ועוד.
"אבא שלי תמיד היה בעשייה מטורפת, לא היה הרבה בבית, ולמרות זאת נתן בי הרבה אמון. היום אני מתפללת שיהיה לי האומץ לתת בילדים שלי אמון כמו שההורים שלי נתנו בי. אפילו כשהחלטתי להתחתן עם בעלי בגיל 19, אחרי שהכרנו רק שלושה שבועות, הם סמכו עליי ותמכו בי. הרבה פעמים כשאני שומעת שמדברים על דברים שקשורים לפמיניזם, זה נשמע לי מאוד חיצוני. אף פעם לא הרגשתי שמישהו מונע ממני לעשות דברים ולעוף איתם ועליהם בגלל שאני אישה. כשאמא שלי הייתה שומעת אותי מנגנת היא הייתה כל כך מתפעלת, למרות שידעתי שיש לי המון טעויות. היום אני יותר יכולה להתחבר לדברים שהיא אמרה לי אז. אני יודעת שניגנתי מהלב גם כשניגנתי מוצארט".
"רוחמה היא גיבורה גדולה"
שעת אחר הצהריים, חמימה אך לא מדי, האביב מרהיב ביופיו וצובע בירוק לזמן קצרצר את הרי המדבר הניבטים מבתי היישוב מרחב עם. "גרנו בשמונה מקומות שונים לפני שהגענו הנה", אומרת רוחמה, 36, נשואה ואם לשניים ומוזיקאית יוצרת, "אבל כאן זה ממש בית מבחינתנו. בעזרת ה' בקרוב נעבור לתל אביב, אבל בשבילנו מרחב עם תמיד יהיה בית".
היא נולדה בעיר העתיקה בירושלים, וכשהייתה בת שלוש וחצי ההורים עברו לדימונה. "הייתה לי שם ילדות קסומה, וגדלתי בחום, בפשטות ובעומק של המדבר. קיבלתי המון בדימונה, בעיקר בזכות הבית שגדלתי בו. ההורים שלי חיים מתוך תחושת שליחות וייעוד, וכל אחד מהאחים שלי ספג את זה ולקח את זה למקום שלו. אומנם עקיבא (הזמר עקיבא תורג'מן, א"ש) ואני מוכרים יותר, אבל כל אחד מהאחים שלי הוא מדהים ובעל עשייה מבורכת".
מה את יכולה לספר על הקשר עם אבא?
"למרות שאבא היה מאוד עסוק תמיד, הקשר שלנו היה ועודנו מיוחד וקרוב. בכיתה י"א אבא היה גם המחנך שלי, וזה היה מאוד משמעותי בשבילי. הרגשתי שזו זכות מטורפת להכיר את אבא שלי גם באופן הרוחני שלו, ובמקום שזה יהיה לא נעים, כמו שזה יכול להיות, זו הייתה חוויה מדהימה. כל הכיתה שלי ממש אהבה אותו".
"יום אחד נכנסתי לכיתה", מספר הרב תורג'מן, 63, נשוי ואב ל־11, רב קהילה, ראש הישיבה הגבוהה בדימונה, מייסד וראש הגרעין התורני בעיר. "קלטתי שרוחמה לא נמצאת, אז שאלתי: 'איפה כולן?', הבנות ענו לי: 'כולן כאן הרב', אז לא הייתה לי ברירה ושאלתי: 'נו, איפה הביולוגית?' והן ממש צחקו. עד היום חלק מהבנות מזכירות לי את זה. החיבור שלי לדימונה הוא מאוד עמוק. הוריי ילידי מרוקו, ואני נולדתי בדימונה. אבי גדל אצל הבאבא סאלי, והיה מאוד מאוד ציוני.
"הרבה פעמים אני חושב שאנשים לא מספיק מעריכים את הדור המופלא שאנחנו חיים בו", ממשיך הרב. "אנחנו גדלנו בדור מפא"יניקי. בדימונה, שהיא עיר מסורתית, הייתי חוטף מכות כילד בגלל שהלכתי עם ציצית. כשהייתי בן 12 פגשתי אישיות מופלאה ביותר בשם הרב יעקב אריאל, שהזמין אותי ללמוד אצלו בישיבה התיכונית בכפר מימון. בשכל ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל ברגש זו הייתה לעיתים התמודדות לא פשוטה. הריחוק מההורים היה קשה ביותר. לא פעם הרטבתי את הכרית מדמעות, אבל הגעגועים האלה גם מאוד בנו אותי.
"היה לנו ברור שאנחנו בונים את עולם התורה הדתי־לאומי, שישפיע על כל עם ישראל. וברוך ה', זה אכן מה שקרה, בדרכים רבות ומגוונות. אם מישהו היה אומר לי לפני עשרים שנה שהשיר של הבן שלי יהיה שיר השנה בגלגלצ, הייתי חושב שהוא הזוי. לא האמנתי שנהיה חלק מהמיינסטרים התרבותי. הרבה פעמים פוגשות אותי אימהות ובנות שמספרות לי כמה המוזיקה של רוחמה נוגעת בהן, ואני נמס. ממש יורדות לי דמעות. אצל עקיבא ורוחמה הכול מחובר לקודש, ואין דבר גדול מזה. כשעקיבא מאוד נמשך למוזיקה מגיל צעיר, הייתה לי מחשבה ארכאית בתור אבא מיושן שחבל שזה קורה. הוא היה ילד מבריק שלמד תורה, וחלמתי שיהיה גדול בתורה. לקח לי שנים להבין שמה שהוא עושה זה גם תורה. כשעקיבא עולה לבמה הוא מבחינתו עולה למסור שיעור כללי. לפני כמה שנים אמרתי לרוחמה, עקיבא וישי ריבו שיש להם יותר תלמידים ממני".
מה זה עושה לך כאבא לראות את ילדיך מצליחים כל כך?
"הבית שלנו לא היה בית מוזיקלי במיוחד, אבל כשהילדים התחילו לנגן אמרתי להם שכשהייתי בגילם זה היה עבורי בגדר חלום. בילדותי מאוד רציתי ללמוד לנגן, אבל להורים שלי לא היה כסף לכך. ביקשתי מהם, אך הם סירבו כי באמת לא היה להם. בשלבים מאוחרים יותר, כשראיתי את הילדים על הבמות, הרגשתי ממש כאילו זה אני שם על הבמה.
"יחד עם זאת, העיסוק הזה של הילדים לא תמיד פשוט. לדעתי רוחמה היא גיבורה גדולה. לא פעם אמא שלה ואני שמענו אותה בראיונות קשים, כאלה שבהם למשל המראיינים שאלו אותה: 'למה את לא שרה עם גברים? למה את מקשיבה לרבנים שאומרים לך מה לעשות?' ולא היה לנו קל עם זה. אבל היא, יש לה עמוד שדרה, יש לה תורה גדולה. כל השנים מאוד הקפדתי לא להיות הרב של הילדים שלי אלא אבא שלהם. לכן אני ואמא של רוחמה עמדנו בצד והתפללנו שהיא תחזיק מעמד, שאורות הבמה לא יסנוורו ויטשטשו אותה".
תורה, אוכל טוב וצחוקים
כשמדברים עם הרב תורג'מן ובתו רוחמה, ניכר שוב ושוב שכל הדרכים מובילות לדימונה. העיר המדברית, שבניה כה אוהבים אותה, חרצה בליבם מקום עמוק של חיבור ואהבה. "אחרי החתונה למדתי במשך כמה שנים בירושלים", מספר הרב תורג'מן, "ואז הרגשתי צורך להגשים את חלומי – להאיר בדימונה, עיר הולדתי, את אור התורה שלמדתי. הצעתי לאשתי שנעבור לדימונה, והיא הסכימה - אך לחצי שנה בלבד. השאר היסטוריה. אכן חששנו מהמעבר, כי אנחנו מאוד מחוברים לקדושתה של ירושלים, אבל קיבלתי את ברכתם של רבותינו שאמרו לי: 'הילדים עלינו'. אחרי ארבעים שנה בדימונה, אני לא מתבייש לומר שבאנו לעזור לריבונו של עולם. לפעול עם א־ל. ויחד עם זאת, חשוב לי לומר שאני עשיתי לכאורה את הדברים הגדולים, פגישות עם אנשים חשובים וכו', אבל בשורה התחתונה חינכתי את הילדים בשלט רחוק. ההקרבה הגדולה ביותר הייתה של אשתי, שנשאה בעול הבית וחינוך הילדים".
מה היו הקשיים העיקריים שהתמודדתם איתם בשליחותכם, אתה כהורה ואת כילדה?
"היו הרבה קשיים, אבל אחד מהם הוא שבאמת התחלנו מאפס. בהנחת אבן הפינה של האולפנה אמרתי שאני מקים אולפנה לרוחמה. אדם צריך שיהיה לו גם יצר הרע. אם הוא מתכחש אליו זה לא טוב. הייתי מודע לצורך שלי לדאוג לילדים שלי, ומתוך כך הבנתי מה נכון וטוב גם עבור ילדים אחרים".
"גם אני זוכרת התמודדות גדולה בשנים ההן", ממשיכה רוחמה. "אבא ואמא שלי הם אנשים מדהימים ממש. גם בהורות שלהם וגם כבני אדם. אבא היה מתרוצץ בין פגישות, משיג תקציבים, המון אחריות על הראש, אבל כשהוא היה חוזר הביתה הוא היה כל כך איתנו. נכנס אליי לחדר, מנשק אותי ושואל אם אני ישנה. כשאני מתקשרת אליו, גם הוא בפגישה מאוד חשובה, הוא יענה וישאל אם זה דחוף. וכמובן שגם למדתי ממנו המון. לעולם לא אשכח איך זה לקום מאוחר בלילה לשתות מים או משהו, לראות את אבא שקוע כולו בתורה ולהבין שזה הלב שלו. זה משהו שאי אפשר להעביר במילים, צריך לחיות אותו. גדלתי עם הורים שלא מדברים על הערכים שלהם אלא חיים אותם, וזה השפיע עליי מאוד.
"ויחד עם זאת, אחד הדברים הכי חזקים אצל אבא שלי זה שהתורה לא סותרת את הדברים הקטנים של החיים, את האוכל הטוב, את הכיף והצחוקים, אלא להפך – מחיה ומשלימה אותם. אמא שלי ממש אהבה שאבא היה אומר דברי תורה בשולחן שבת, והוא תמיד היה אומר שכל שולחן השבת שלנו זה תורה. שזה הדבר האמיתי. גם בסדנאות שאני מעבירה אני הולכת עם האמונה שהתורה זה הכול, וזה אחד הדברים שהכי מחברים אותי לאבא".
אפרופו החיבור ביניכם, איך עברתם יחד את אתגרי הפוריות של רוחמה, שאף בחרה להביא אותם לידיעת הציבור הרחב?
"אני מודה שלי זה היה קשה מאוד", אומר הרב תורג'מן. "גם עצם הקושי שעבר עליה וגם החשיפה. אין לי פייסבוק כמובן, אבל אמא של רוחמה לפעמים הייתה מקריאה לי פוסטים שהיא כתבה וזה היה גורם לי לבכות. אני אדם מופנם, לא אחד שחושף את מה שעובר עליו. עברתי דברים מאוד קשים בחיים, כולל במלחמת שלום הגליל, אבל אני לא אחד שמשתף. גם הריאיון הזה לא פשוט עבורי".
"אני חושבת שלך ולאמא היה אפילו יותר קשה ממני בניסיון הזה שעברתי", אומרת רוחמה. "כשאדם חווה קושי מסוים, הקדוש ברוך הוא נותן לו כוח להתמודד איתו. אבל אם מדובר במעגל השני, לא תמיד יש כוחות להתמודד עם ניסיון של מישהו אחר. רק כשאליעֹז נולד הבנתי מה זה כאב של הורה שרואה את הילד שלו סובל. אתה כל כך רוצה שיהיה לילד שלך הכי טוב בעולם, אבל לפעמים פשוט אין לך מה לעשות עם זה. היה לי מאוד קשה לראות את הצער של ההורים שלי ואת חוסר האונים שלהם לעזור לי. במקום הזה נשאר מקום רק לתפילות, וזה באמת מה שבעיקר עשינו. אבל כמו שכואבים יחד, גם שמחים ומודים יחד. ובאופן כללי יותר, אני מרגישה שהקשר המשפחתי עם ההורים ובכלל הוא עוגן עצום בחיים שלי, מקור כוח ורשת ביטחון שמאפשרים לי לחיות מתוך אהבה ואמונה".
הרב דוד תורג'מן, ראש הישיבה וראש הגרעין התורני בדימונה
רוחמה בן יוסף, זמרת ויוצרת
***