פנים ושמות, ועוד פנים ועוד שמות וסיפורי חיים שמצטרפים לפאזל בלתי אפשרי. ביומיום נראה לנו שהחלקים האלה פשוט לא מתחברים.
איך מתיישבת תמונת אדם חרדי ליד צילום של אישה מבאר שבע, ואיך משתלבת איתם מג"בניקית צעירה מנתניה ואיך, למען ה', נוצר מרווח לשני בחורים כפר סבאים ששוכרים דירה בתל אביב? הפלא הזה הוא השטיח שבו כולנו ארוגים. קולעים יחד מתוך חיים משותפים אבל גם מתוך שכול את מדינת היהודים.
לפעמים אנחנו לא מפסיקים להתכתש. צועקים בקול, מפנים גב, בונים חומות מזויפות אבל מספיק יציבות כדי שיחצצו בינינו. לפעמים האויבים שלנו הם אלה שמזכירים שאנחנו כאן ביחד, שאנחנו רקמה אנושית אחת שמבקשת לחיות ולגדול בשלום ובשקט. לפעמים ניחתת על ראשינו מכה או סדרת מכות שמזכירה לנו שאין באמת הבדל בין ישראל הראשונה לשנייה, בין צפון לדרום, בין חילונים למסורתיים לדתיים וחרדים. המהלומות האלה גם מהדהדות שלצידנו חיים דרוזים וערבים שמשתלבים במדינה ובכוחות הביטחון ומגינים עליה, וגם עובדים זרים שהגיעו לכאן כדי להביא פרנסה הביתה.
בועות מתפוצצות
בשבועות האחרונים שלחו המחבלים את ידם באנשי ירושלים ובאר שבע, חדרה, בני ברק ותל אביב. היו עוד ניסיונות ועוד פציעות, אבל בערים האלה הם הצליחו לגדוע חיים. אנשי באר שבע וחדרה מכירים את רעש הירי, את מודעות האבל ואת הדרך לבית העלמין, עכשיו הצטרפו אליהם גם אנשי בני ברק. הציבור החרדי שנעטף ביתמות אחרי הסתלקותו של הרב חיים קנייבסקי עמד פתאום מול מציאות שהוא לא מכיר. הטרור הגיע לעיר הקודש של המרכז, לבני ברק, דוחק את תושביה של העיר החרדית לחיק היחד הישראלי. מי העלה על דעתו שיצאו הסעות מבני ברק לנוף הגליל, לנחם הורים של ערבי נוצרי שהגן בגופו על תושבי העיר? מי חשב שיקראו רחוב על שמו? ביום הזיכרון הקרוב בשעת הצפירה יהיו לבני ברקים חברים, בני עיר, להתייחד עם זכרם.
ותל אביב. עיר החופש והתרבות. עיר שהחברה הישראלית מביטה עליה בעין אחת מעריצה, ממתינה להצגה, לשיר או לסרט החדשים שיצאו ממנה, ובעין השנייה בחשדנות, בריחוק. העיר העברית הראשונה מתנהלת לעיתים כמדינה בתוך מדינה, נשמרת בבועה משלה. קצת תמונת־מראה של בני ברק, אם תרצו. ואז מגיע המרצח האכזרי, תאב דם יהודי, וגורם לעשרות אלפי אנשים לחרדה ולבלבול ולהסתגרות בבתים. על העיר ללא הפסקה מוטל עוצר. חוויה שתושבי יהודה ושומרון ואנשי גוש קטיף מכירים היטב. כמה פעמים הם נצטוו להסתגר בבתים מחשש לחדירת מחבל, כמה פעמים הייתה זו אזעקת אמת וכמה פעמים איתרו את המפגע אחרי שהיה מאוחר מדי? האם אנשי תל אביב ישמעו אחרת את החדשות, אם הדבר יקרה חלילה באחד היישובים בעתיד?
אף אחד לא הזמין את הפיגועים האלה. כל נרצח הוא אחד יותר מדי. יודעים מה? כל נפגע חרדה לא היה צריך להיפגע. אבל אם הפיגועים כבר התרחשו, האם אנחנו מסוגלים לשמוע את פעמון הענק שמצלצל מעל ראשינו, קורא לנו לצאת מעצמנו, להרגיש קצת אחד את השני, לא רק להצטער ולפחד להסתובב עכשיו במרכזי הערים? הקול הקורא לנו לנהוג כמו ארבעת ילדי ההגדה שחוזרים הביתה. נכון, ביומיום הבנים האלה מתווכחים, לפעמים מרגישים זרים זה לזה, אבל כשכואב הם מחפשים להצטופף, לחוש את הדופק של האחר, לחזור למשפוחה. זה קצת מנחם לדעת שאחיך חושב עליך.
לא לדבר במגזרית
חג הפסח הוא החג של יציאת מצרים והולדת עם ישראל. הירידה למצרים וגם היציאה ממנה הן תוכנית אלוקית שנרקמה מראש. אבל בשטח, בפועל, הדרך לגלוּת מצרים עברה בחטא של שנאת אחים, של אטימת האוזניים לצעקותיו העמומות של יוסף שנמצא עמוק בבור הריק ההוא, ובמכירה שלו לזרים. לעומת זאת, היציאה של עם ישראל ממצרים נעשית בדרך של תיקון. המנהיגים הם משה, אהרן ומרים. שלושה נביאים שהם מופת לאחווה ולדאגה הדדית. כל אחד מהם תופס מקום אחר בליווי של עם ישראל אל החירות וגם בנדודים במדבר. לפי המדרש, שלושה ניסים נעשו לישראל במדבר בזכותם: המן בזכות משה, באר המים בזכות מרים והענן בזכות אהרן. כל מה שעם צריך כדי להתקיים בדרך.
התיקון הזה, של אחים שמכבדים אחד את מקומו של השני, הוא אולי מה שנחשף קצת אצלנו בשבועות האחרונים. היופי הזה מתגלה בזמן של כאב, אבל האמת היא שיש ממנו כל השנה: הביטו על הדאגה לעולים מאוקראינה, ההצלה, הליווי שלהם בדרך לישראל והקליטה שלהם כאן. חלוקת חבילות המזון לקראת הפסח שמתבצעת בכל עיר ובכל מגזר. יש שקוראים לה קמחא דפסחא ויש שלא קוראים לה בשם כי הם לא מסוגלים לדבר, עולים חסרי נשימה לקומה שלישית, להניח את הארגז הכבד, המלא במצרכים, ליד הדלת של משפחה שזקוקה. וגם פתיחת דלת ליל הסדר לדוד הערירי, והסדרים הציבוריים שבאו לעולם כדי שאף אחד לא יישאר לבד. כן, יש כאן ערבות הדדית. אם נתאמץ עליה יותר, אם נפסיק קצת, לפעמים, לדבר במגזרית, אם נרגיש שוב אחים, אולי נזכה לצאת גם מהמצָרים הנוכחיים שקצת סוגרים עלינו בימים האלה. חג שמח.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***