החופש הוא קדוש, חופש זה חרות מהעבדות החיצונית שרודפת אחרינו או העבדות הפנימית ליצרים נמוכים.
פסח הוא הזמן לחרות.
מה זה חופש?
כשמכריחים מישהו לעשות משהו שהוא לא רוצה, או לא מאמין בו, כיצד הוא מרגיש? לפעמים יש בנו רצונות זרים, שהגיעו מהשפעה חיצונית.
בפסיכולוגיה, יש מושג שנקרא "דיסוננס קוגניטיבי". כשמחשבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט, נוצר חוסר איזון פנימי. בכולנו חבוי רצון שמטרתו לשמור על העקביות בין עמדות ותפיסות לבין התנהגות בפועל,
אדם שמאמין בדבר מסוים אבל פועל בצורה מנוגדת, ירגיש תחושה של אי נוחות גדולה שנובעת מחוסר הרמוניה.
זה יגרום לאחת משתיים. או שינוי האמונה, או שינוי ההתנהגות.
אם אדם מתנהג אחרת ממה שהוא יודע ומאמין שנכון וטוב הוא ירגיש רע. הוא יסבול מחוסר נוחות ותסכול. הקרע בין ערכיו לחייו ייסר אותו. זו עבדות.
הרב קוק כתב:
"אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שווים את ערכם."
כולנו מעט עבדים לחברה, לתפיסות שהשתרשו בתוכנו בלי ששמנו לב. העולם החיצוני כמו חלק מהסרטים ההוליוודיים וסדרות הטלוויזיה הגניבו אותם פנימה. גנבו אותנו. את העצמיות שלנו. את החברה שלנו.
אדם מאושר, הוא זה שיודע את ערך חייו- מתחבר לנקודה הפנימית שלו, לאותו רצון עמוק אותו רצון שהכי קרוב אל נשמתו, הרצון להיות ולעשות טוב.
כולנו רוצים לעשות את זה. כולנו רוצים להיות שם. אז איך מגיעים למקום אליו אנו שואפים?
דבר ראשון – לסלוח לעצמנו:
"האדם הכואב תמיד על עוונותיו ועוונות העולם, צריך הוא תמיד למחול ולסלוח לעצמו ולעולם כולו, ובזה הוא ממשיך סליחה ואור חסד על ההויה כולה, ומשמח את המקום ומשמח את הבריות. ובתחילה צריך למחול לעצמו, ואחר כך הוא ממשיך מחילה כללית על הכול, וכל הקרוב קרוב קודם, על ענפי שרשיו, מצד הנשמה, ועל משפחתו, אוהביו, אומתו. דורו, עולמו, וכל העולמים" (שמונה קבצים, קובץ ב פסקה קנ).
לשמוח, כי זאת הדרך החוצה, לראות טוב, במקום לראות את הרע בנו ובעולם.
להקשיב לקול הפנימי שלנו, זה שלא נותן לנו מנוחה. והקול הזה הוא שמעיד שאנחנו גדולים, ושואפים באמת להתקדם ולהיות טובים.
בגמרא (קידושין מ ע"א) נכתב:
"דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר."
חטא מעשי או רעיוני יוצר בעיה. אדם הולך ומאבד את הסלידה הטבעית שלו מהחטא, הוא יכול כדי שלא להרגיש רע, אפילו להתחיל ליצור לעצמו אידאולוגיה שתצדיק את החטא, תטען שהוא טבעי.
אכן, קשה לצאת מן הבוץ הזה, אבל אפשר ועוד איך.
תעשו את השינוי שיגרום לכם להיות מאושרים שוב, להחזיר לעצמכם את התום שאבד, לחלום כמו ילד, להאמין שאפשר להשתנות ולהצליח בהכל. כמו ליל הסדר. שינוי הדרגתי, עם המון עמל והצלחות קטנות.
צבי רדלר, מייסד תנועת "גלגל הצלה - מהפכת הנוער"