כל השנה יש פה בלגן, עכשיו כולם נוסעים לעשות סדר. אילוסטרציה
כל השנה יש פה בלגן, עכשיו כולם נוסעים לעשות סדר. אילוסטרציה צילום: תומר נאוברג, פלאש 90

יופי של פקקים

הפקקים הכי יפים בשנה הם הפקקים של ערב פסח. "תסתכלו על השכנים שלנו לפקק", אנחנו אומרים לילדים, "תסתכלו טוב ואל תשכחו את המראה הזה של הפקק בדרך אל הסדר". מי בפקק? מי לא. משפחה גלוית ראש, סירים באוטו, משפחה חרדית במונית, תראו את אלה, על הרכב סטיקר "שלום עכשיו" והם בבגדים חגיגיים, אי אפשר לטעות. ועוד סטיקר: "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות". והנה, גם הרכב שלפניהם בעד ילדים - סטיקר של אגודת אפרת. כולם כאן בעד, בעד העם הזה, בעד הטוב. כל השנה בלגן, היום נוסעים לעשות קצת סדר. לעצמי אני חושב, רק שלא יקום איזה מישהו, יחוקק את חוק הסדר. הלך על הפקק.

חבר בהקפאה

כשהייתי ילד, הייתי תולעת ספרים. עד כיתה ו' גמעתי ספר כל יומיים והייתי מחליף ספרים בספרייה אחת לשבוע. בכיתה ו' נכנסתי לסחרור קריאת ספרי שואה - ספרים לילדים וספרים למבוגרים, ספרי פרוזה ואפילו מחקר. הייתי נרדם בלילה עם נביחות של כלבים, אומר קריאת שמע לפני השינה עם יאנוש קורצ'אק, חולם על חשמל בגדרות וחושש להתהפך תוך כדי שינה, שלא אפול מהדרגש. זה היה מוגזם. הנפש שלי כבר לא עמדה בזה, ובאיזה רגע של מאיסה לקחתי את הספרים, החזרתי לספרנית ואמרתי לה: "די, אני עוזב את הספרייה".

"תיקח משהו", הפצירה בי, "הגיעו ספרים חדשים", שיערה שאת כל הישנים כבר קראתי, אבל אני התעקשתי: "גמרנו. לא לוקח יותר ספרים", והוספתי בנחישות: "לעולמים".

אני זוכר את המבט המופתע בעיניה, בכל זאת ספרנית, ובשבילה כל מי שפורש מקריאה כפורש מן החיים, ועוד מי מעז לעולל לה כך? תולעת הבית, השואל המתמיד. את הנאום הגאוני בשפה היפה שבא רגע אחרי שהתעשתה, לא אשכח לעולם:

"יש לי הצעה בשבילך", אמרה לי, "תשקול אותה בחיוב. לעזוב את הספרייה ממש לא כדאי. תחשוב על זה: אם תרצה ביום מן הימים לשאול שוב ספרים, תיאלץ להתחיל תהליך רישום מחודש. תאבד את המספר שלך ותצטרך מספר חדש. חבל, מספר יפה כמו שיש לך היום יהיה קשה מאוד להשיג". היא אמרה את זה בפנים מלאות רחמים, כאילו באמת אין תחליף ל־848, וכאילו רישום מנוי חדש יתאפשר רק אחרי מסע ייסורים.

"אז מה את מציעה?" שאלתי, מבוהל.

"חבר בהקפאה".

"חבר בהקפאה?"

"בדיוק. אתה נשאר חבר בספרייה. אני שומרת לך את המספר. אתה לא חייב לבוא, אתה לא חייב להחליף. אבל תמיד תישאר חבר. ביום מן הימים, כשתתגעגע, לא תצטרך לעשות דבר. תבוא בשמחה, כאילו לא עזבת. כבר יש לך מספר".

שנים אחר כך הבנתי את הגאונות שלה. שנים אחר כך הבנתי שקהילות ספרדיות אימצו את הגישה הזאת מזמן, בעוד אלה האשכנזיות פספסו את זה. בארצות אשכנז, אולי בגלל הרפורמה הגואה, כל הזמן ביררו: אתה בחוץ או בפנים? הלנו או לצרינו? אם אתה בפנים, אתה בפנים עד הסוף, מחויב עד הקצה. ואם לא? החוצה! אין לך מקום בבית הכנסת שלנו. כך, במו ידיהן תרמו הקהילות האשכנזיות לעזיבת חבריהן, כי אם אין ברירה וחייבים להגדיר – הרבה יבחרו להישאר בחוץ. ובבתי כנסת ספרדיים? יש חברים בהקפאה. אתה שומר שבת, לא שומר שבת, מקפיד, לא מקפיד - שומרים לך על המספר. תבוא איך שאתה. והחברים בהקפאה באים בהמוניהם. תראו אותם בסליחות, לפעמים תראו גם בשבתות, תמיד תראו אותם ביום הכיפורים. יודעים את כל הפיוטים, לא מאסו ולא בעטו, כי מישהו חכם לא דחק אותם החוצה. הם חלק. הם חברים. גם כשהם בחוץ הם לגמרי בפנים.

בפקקים של ליל הסדר אתה מגלה כמה חברים בהקפאה יש בעם הזה. לא רק ספרדים. פקקים קדושים.

בואו כן נשחק משחקים

פעם המשפט הזה היה הלעג כלפי היורדים לחו"ל. הם סיפרו לעצמם שהם שם רק עד שהבת תסיים את הקולג'. בינתיים גם הנכדה סיימה, והנינה התחילה, והם עדיין שם. והישראלים מכאן אמרו להם בציניות: "עד שהבת תסיים את הקולג', אה?" ובמילים אחרות: בואו לא נשחק משחקים. תודו שאתם יורדים.

ההגדה חשבה אחרת: "'וירד מצרימה ויגר שם' – מלמד שלא ירד יעקב להשתקע". יעקב יורד מהארץ, אבל בתודעה שלו הוא לא יורד. הוא תייר זמני. נכון, הוא לא יזכה לעלות בחזרה לארץ. גם הבנים שלו לא. והם אפילו לא ילמדו בקולג', סתם יבנו פירמידות. אבל לנצח יספרו לעצמם שהם לא מפה, הם שייכים לשם. ובזכות זה הם יחזרו יום אחד, רק בזכות זה.

אבק

רבנים אוהבים להגיד שאבק זה לא חמץ והילדים הם לא קורבן פסח. משפט מבריק. אני מניח שגם הבית של הרבנים מבריק, מפני שגם בבית של הרבנים מנקים אבק לקראת פסח, לא רק חמץ. וזה מצוין. אולי זו גם כוונת התורה, כי אם בודקים את החמץ לאור הנר, ואם נאמרו אלף ואחד דימויים על החיבור בין הנר לנשמה ובין החמץ ליצר הרע, ואם מעברים את השנה כדי לחגוג את ההתחדשות דווקא בעונת ההתחדשות, באביב, אז אין ברירה אלא לקבל את זה - הניקיון הוא חלק מההתחדשות. הזדמנות להסיר אבק ממדפי הארונות וממדפי הנפש, הזדמנות להשתחרר מחפצים שאגרנו ומכבידים על המחסן ועל הנשמה. הזדמנות להגיע אל ארון הספרים ולגלות איזה ספר פגשנו השנה, איזה העלה אבק ואיזה לא זכרנו כבר שבכלל קיים. הזדמנות לראות איזה חפץ כבר אין בו חפץ, הזדמנות לעשות סדר. בבית ובנפש.

לשרוף את זה

אחד המנהגים המתוקים של ערב פסח הוא המנהג לשרוף את הנר ששימש לבדיקת חמץ. לשרוף את החשק הזה לחפש את החמץ, את הבעיות, את החולשות, לפזר בעשן את הוועדה לחיפוש חטאים.

ואולי בכלל...

פתאום אני חושב, אולי בכלל שורפים את הנר בגלל החמץ שמחביא הנר בתוכו, מבעד לשעווה הלבנה ולמראה הנקי. תחשבו על זה ככה - מי שעסוק כל כך בחיפוש אחר חמץ של אחרים, מתי יש לו זמן לבדוק את שלו?

חג שמח לכולכם, אנשים יקרים.

לתגובות:liorangelman@gmail.com

***