הרב דוד סתיו
הרב דוד סתיו צילום: ערוץ 7

אחת השאלות שהציתו את דמיוני כנער בליל הסדר הייתה כיצד הרגישו יהודים שחגגו את פסח בתנאים אחרים משלנו.

כאן, בישראל החזקה והבטוחה (כן, חרף כל האירועים האחרונים. יחסית לאבותינו אנחנו חיים בגן עדן עלי אדמות), קל לנו להתבטא בשבח החירות שזכינו לה, אין לנו כל קושי להרגיש בני חורין. אבל מה חשו יהודים בגטו בוורשה או בווילנה בעת שאמרו את המילים הנצחיות של ההגדה, הקובעות כי אילולא נגאלנו אז ממצרים, אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, ולפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל? מה בדיוק ההבדל הגדול אם אנו משועבדים לפרעה או למלכיה האכזריים של ספרד או תימן?

לא צריך להגיע לדוגמאות קיצון כאלה. די אם נביט אל קהילות ישראל השונות בכל קצות הגלובוס וננסה להיכנס לנעליהם של יהודים מסלוניקי או קזבלנקה לפני מאה או מאתיים שנה. נחוש מיד כי חרף העובדה שגרו בגלויות לא סימפטיות, הם חשו שמחים ומאושרים, ומה שרלוונטי לענייננו - בני חורין.

כל התיאורים הספרותיים וההיסטוריים מתארים אווירת חג מדהימה. הכנות של שבועות לקראת היום הגדול, שנראה כאילו אמור היה להיות סוג של יום זיכרון למשהו שהיה פעם, בעבר הרחוק. לכאורה אין לך דבר מוזר מזה. עם שחי את מרבית שנות קיומו בנכר ובשעבוד, לעיתים תכופות תוך סכנת נפשות ממש, חוגג מדי שנה בלילה הזה את חירותו בהוד והדר, כאילו כלום לא קרה במהלך ההיסטוריה של מרבית הדורות.

ההלכה ממליצה לסדר על השולחן כלים נאים. האכילה חייבת להיעשות באופן שבני מלכים אוכלים, לא פחות מכך. רבותינו מספרים לנו כיצד גם אלו שהיו מקפידים כל השנה על צניעות והסתפקות במועט בכל הנוגע לפאר והדר בביתם ובלבושם, השתדלו בלילה הזה להדר בכל דרך אפשרית, והכול במגמה אחת - הדגשת היותנו בני חורין.

מרום האינטליגנציה ועד הפרולטריון

והנה, אחרי אומרנו כל זאת, עם פתיחת הסדר מצהירים כל בני הבית "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל". אנו מצהירים בפני כל המסובים כי יודעים אנו שאנו עבדים. מודעים אנו לחיינו בגלות הרחוקה מהארץ, ומקווים אנו לחזור הביתה, לארץ, בשנה הקרובה. הסדר אף מסתיים במילים הללו - "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". פתיחת הסדר ונעילתו מעידים על כך שאנו משועבדים, ולעומת זאת התוכן הפנימי של ההגדה אומר ממש את ההפך. אם אכן אנחנו עבדים עכשיו, כפי שזה עתה הכרזנו, כיצד אפוא אנו חוגגים את חג החירות?! דומה שאין סתירה מובנית גדולה מזו במסרים שאנו מנסים להעביר או לחוות בלילה הזה.

ניתן כמובן לטעון, ובצדק, כי מדובר בתוספת מאוחרת ששולבה בהגדה אחרי יציאתנו לגלות; אך מענה זה לא באמת מיישב את הקושי, ואולי אפילו מעצים אותו, שכן אם עבדים אנחנו, מה טעם יש בחגיגת חג החירות? לו, חלילה, היינו נאלצים לוותר על ירושלים בירתנו ולתת אותה לערבים, כנראה לא היינו חוגגים את יום ירושלים, וכך כנראה היה קורה לחגיגות יום העצמאות לו מדינתנו הייתה חרבה חלילה. כיצד יכול אפוא עם שמרבית שנות קיומו חי בגלות תחת ריבונויות זרות לחוג את חג החירות? גם בעת שלטונו בארץ סובל הוא מנחת זרועם של שכניו שמציקים לו ומונעים חיים סדירים ושלווים, כמבואר בספר שופטים, שמואל ומלכים. הלזה בשם חירות ייקרא?

דומה שהתבוננות נוספת בתורה תאפשר לנו מבט אחר על הנושא. הקב"ה בוחר באברהם ומבקש להקים דרכו אומה שיש לה מגמה ברורה: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת בֵיתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). וכפי שהיטיב לפתח את הנקודה הזו הרב קוק בספר אורות: "בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון האלוקי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה־פראותה, נתגלתה השאיפה להקים ציבור אנושי גדול אשר 'ישמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. זוהי השאיפה שבאה מכוח ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרמה להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחומריות ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן, באור האידיאה האלוקית, ולהצליח בזה את כל האדם כולו. למילואה של שאיפה זו צריך דווקא שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכיסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית".

ייעודו של עם ישראל כעם הוא להוציא את המין האנושי מהסבל שבו הוא נתון בשל התפיסות האליליות החומריות השולטות בו - אל החופש. עבודה זרה אינה רק טעות תאולוגית חמורה; היא אינה רק גורם לשחיתות מוסרית נוראה בהיותה שוללת קיומו של מוסר אלוקי מוחלט המנהיג את המציאות, וממילא מאפשרת לאדם לעשות את הפשעים הנוראים ביותר, לעיתים אף בשם האל, דוגמת המולך, שבו הורים שרפו את ילדיהם; בנוסף לכל האמור, האליליות היא הגורם המרכזי לשעבוד האדם, בין ליצריו ובין לאנשים אחרים. לא בכדי נוצרה ההשוואה בקרב רבותינו הראשונים בין פרעה ליצר הרע. אם אין אנו מכירים באלוקות, שהיא מקור נשמת האדם ומקור כל המציאות כולה, אזי בקלות יכולים אנו להיסחף אחר מלכי דמה המשפיעים על אורחות חיינו.

אולם אין המדובר בהתנהגות אישית פרטית של כל אחד מאיתנו בלבד. אם לא נצליח להקים אומה שזה דגלה וזו מגמתה, לא נוכל להצביע על מגמה אלוקית כזו שיש לה רלוונטיות והשפעה בעולמנו. וכך מבאר הרב קוק שם: "למען דעת שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קודש חיים באור האידיאה האלוקית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תיקוני התרבות והיישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האומנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות ועד הפרולטריון לכל פלוגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם".

מתנה שלא על מנת להחזיר

כשעם ישראל יוצא ממצרים, זה לא עוד אירוע פוליטי שנחל הצלחה זמנית בנקודה מסוימת על ציר ההיסטוריה, ואחר כך נחל תבוסה באירועים אחרים. כשאנחנו יוצאים ממצרים אנחנו מעבירים מסר לעצמנו ולעולם שיש דין ויש דיין בעולם הזה. אנחנו, כעם של צדקה ומשפט, שמחים להיות חלק מנושאי הדגל הזה, שמעביר לעולם מסר של אחריות לעוול המתרחש בעולמנו, דאגה לסבל ולכאב. אנחנו מספרים לעולם שיש אלוקים המקשיב לשוועת האדם הסובל, כפי שמתארת התורה את הקשבת האלוקים לצעקת בני ישראל ועונשו לרע המתאכזר.

יציאת מצרים מספרת לעולם ולנו כי יש טוב שיגבר על הרע, ויש לכל אדם צלם אלוקים שאליו הוא משועבד, ולא לכל כוח אחר המבקש לשעבדו לדעותיו או למשוגותיו. את המתנה הזו שקיבל עם ישראל ביציאת מצרים לא יצליח אף משעבד לקחת ממנו. להפך, בכל דור ובכל מצב ידענו להסתכל לאויבינו בלבן של העיניים ולומר להם כי אנו שייכים לאומה שאינה מפחדת ממוות או מרוע, באשר היא שייכת לקוד אתי אחר. דווקא מתוך אמונתנו זו בחירות הקיימת לכל אדם, ידענו לומר בתוך ההגדה כי עכשיו אנו עבדים, אבל לשנה הבאה ניגאל. המתנה שקיבלנו במצרים היא האמונה בחירות, וממילא בהכרה כי גם אם עכשיו אתה משועבד, אין זו גזירת גורלית לנצח. להפך, אנחנו אמורים להיות בני חורין, והמצב העכשווי זמני ולא ממש חשוב. הגאולה ממצרים היא הגאולה ממצב שבו אינך יכול לשמוע מקוצר רוח ומעבודה קשה, לעולם שבו גם במציאויות הקשות ביותר, אתה יודע כי הן זמניות והן תחנה נוספת בדרך לעולם של חירות וגאולה.

לולא דמסתפינא הייתי אומר, בלי קשר לשאלה מתי ואיך נכתבו המילים "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין", כי אלו המלים הכי חירותיות שיש בהגדה. היכולת להאמין כי נהיה בני חורין היא הביטוי היותר עמוק להיותנו בני חורין.

המילים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", שהפכו במידה רבה לסמל של היהודי הגלותי החי בארצות הנכר, מסמלות במידה רבה את העומק של היהודי בן החורין, ששום אירוע חיצוני אינו יכול לקחת ממנו את תקוותו ואמונתו כי אנחנו שייכים לעלמא דחירות. את המתנה הקסומה הזו קיבלנו ביציאת מצרים. נעביר אותה גם לדורות הבאים.

הכותב הוא יו"ר ארגון רבני צהר

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***