גלי בת חורין
גלי בת חורין צילום: שלומי יוסף

"ניסיתי לדמיין לעצמי איך מרגיש אדם שכל כך סובל ואף אחד לא מתייחס אליו, שכל כך מתייסר ואין לו שום מענה. סיוט שנמשך יום אחרי יום, והוא לא רואה את האור בקצה המנהרה. לאורך השנים היו לו קשיים בכלא, אבל התקופה האחרונה הייתה קשה מנשוא. זה תסכול גדול מאוד".

קמה ליקסנברג, אחותו של גור המל שמצא השבוע את מותו בכלא איילון, ניסתה להיכנס אל נפשו של אחיה בימיו האחרונים והמיוסרים, בשעות שלפני הבאתו למנוחת עולמים. אבל עוד לפני המחשבות הללו, היא משתפת, הבשורה הקשה שניחתה על בני המשפחה גרמה להם קודם כול להלם ולזעם: "היינו בהלם כששמענו על מותו. חשנו זעם גדול על שב"ס שגור הגיע למצב כזה".

"איי, איי, תעשו משהו! אני מתפתל מכאבים בבטן, תזעיק מישהו, תתקשר לכל העולם... איי, אני לא יודע מה יש לי, תעשו משהו!" כך נשמע המל בשיחה האחרונה מהכלא עם ארגון 'חננו', כשהוא ממשיך לזעוק מכאבים עוד דקות ארוכות. ביום שני לפנות בוקר נמצא המל בתאו שבכלא איילון ללא רוח חיים, לאחר שבמשך מספר ימים סבל מכאבי תופת אך לא זכה לשום טיפול רפואי הולם בידי שב"ס, על אף תחנוניו החוזרים ונשנים.

כבר לפני כחודש הגיש המל בקשה לדיון דחוף בבית המשפט בעתירה שהגיש תחת הכותרת "מניעת טיפול רפואי". בעתירה מתאר המל בכתב ידו את מצבו הרפואי המדורדר, ודורש מבית המשפט להורות לשירות בתי הסוהר להפגישו עם רופא סוכרת באופן מיידי וכן להעניק לו טיפול באמצעות אינסולין, שכן זה 45 יום הוא סובל מרמות סוכר גבוהות ומסכנות חיים. בעתירה מציין המל כי עד כה העניק לו שב"ס כדורים לטיפול, אולם הללו לא הצליחו לאזן את רמות הסוכר הגבוהות ומצבו נותר חמור כשהיה. המל כותב עוד כי הוא פנה לגורמי הרפואה בבית הסוהר איילון והסביר להם כי במשך שש שנים ברציפות, עד 2020, הוא טופל באינסולין על ידי שב"ס, אך הרופאים באיילון בחרו להימנע מכך תוך התעלמות ממצבו, שהינו לדבריו מסכן חיים. עוד טען המל בעתירה כי זה 45 יום נמנעו שירותי הרפואה באיילון מלהפגישו עם רופא סוכרת ותזונאי, ונמנעו מלערוך לו בדיקות סוכר דו־יומיות כנדרש.

את העתירה הזו, למרבה הטרגדיה, לא יוכל המל להציג לפני בית המשפט הנכבד. מצבו הרפואי, שאותו תיאר מכלי ראשון, הידרדר בחריפות עד שמת, מתפתל בייסורים, בתוך תאו. אולם ההקלטה המצמררת שפורסמה השבוע גרמה להסכמה חוצת מחנות, ממפלגת הציונות הדתית ועד מרצ, שלא משנה מה הרקע הקודם של האסיר – זכויותיו הבסיסיות נפגעו באופן אנוש, כזה המצריך בדיקה רצינית. "לכל האסירים, גם לרוצחים כמו גור המל, מגיע טיפול רפואי הולם וזכויות בסיסיות", צייץ חבר הכנסת מוסי רז (מרצ) בתגובה להקלטה, "תפקיד השב"ס לשמור על חייהם. הפעם הוא נכשל. זו מציאות שאי אפשר להשלים איתה. מחכה לתוצאות מהירות של תחקור יסודי ומעמיק של המקרה". דברים ברוח זו כתב גם ח"כ בצלאל סמוטריץ'.

גור המל נשפט למאסר עולם לאחר שהורשע ברצח ערבי כנקמה על הירצחם של חבריו, שלמה ליבמן והראל בן נון הי"ד, ביצהר לפני כ־23 שנה. עונשו לא נקצב, והשנים שעשה בכלא היו רוויות מאבקים על זכויותיו מול שלטונות שב"ס. "המון זכויות אדם בסיסיות שלו הופרו במהלך השנים", מספרת האחות קמה. "בכל פעם הוא ניסה לעתור לבית המשפט, כי ידע שהם מפירים את החוקים, אבל הם הבהירו לו שאם יעמוד על זכויותיו הוא ייענש. העבירו אותו מכלא לכלא, שללו לו זכויות. כמו מדינת עולם שלישי. היו סיטואציות שהפשיטו אותו, הכו אותו, עשו לו חיפוש ברוטלי בחדר, קרעו וזרקו לו דברים. היו הרבה מאוד סיטואציות קשות". בארגון 'חננו', שליווה את המל ב־22 שנותיו בכלא, מספרים כי המל נאבק גם על קבלת זכויותיו הדתיות, כגון אוכל בהכשר בד"ץ ושעות נוספות לישיבה בסוכה, ואפילו על השתתפות בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. גם שירותים בסיסיים כמו דואר או הפניה לשיקום לא תמיד ניתנו לו.

המל, כאמור, ניהל מאבקים כדי לזכות במגיע לו, אך השבוע מאבקו הסתיים בפעם האחרונה, ובדרך הטרגית ביותר שניתן להעלות על הדעת. אף שאין מקום להשוואה בין יהודי למחבלים ערבים, בכל זאת ראוי לציין כי כל מה שנמנע מהאסיר המל הוא בגדר מובן מאליו בעיני שלטונות שב"ס ככל שהדברים נוגעים למחבלים פלשתינים. פינוי לבית חולים והתייחסות מיידית למצב רפואי שמצריך בדיקה, מעקב, טיפול ואף אשפוז - כל אלה הם א"ב בריטואל של מחבלים ששובתים רעב בבתי הכלא. בשנת 2017 פונו לא פחות מ־60 מחבלים ששבתו רעב בכלא לבתי החולים השונים בשל מצבם הרפואי הירוד. לפני תשעה חודשים אושפז בבית החולים קפלן חבר ארגון הטרור פת"ח מחברון, ששבת רעב במשך חודשיים במחאה על מעצרו המינהלי. הלה זכה לטיפול רפואי ככל שנדרש, על אף שמעל מיטתו תלה שלט פרו־טרוריסטי. בשב"ס, ואולי אף מעליו, מקבלי ההחלטות אחוזי אימה ממה שיקרה אם תיפול שערה משערות ראשו של מחבל כלוא, מה שכרגיל "יצית את המזרח התיכון". מצער שדווקא תומכי הטרור מחוץ לכותלי הכלא הם אלה שיכולים להעביר לחברה הישראלית שיעור בערבות הדדית.

משירות בתי הסוהר נמסר בתגובה: "כבכל מקרה של מות אסיר, הוזמן חוקר משטרה לבחינת האירוע. לא נוכל להתייחס לנסיבות עד לאחר סיום הבדיקה".

לקרוא להתבוללות בשמה

ההחלטה שהתקבלה השבוע במועצת העיר בני ברק לקרוא רחוב על שם אמיר חורי, הייתה נקודת שיא בהילת האהדה הציבורית שאפפה את השוטר שנהרג כשניסה לחסל את המחבל שביצע את הפיגוע בעיר. אל בית המשפחה בנוף הגליל נהרו נבחרי ציבור ומנהיגים פוליטיים, החיבוק התקשורתי היה חם ועוטף, וההערצה למי שהוכתר כגיבור לאומי מילאה את השיח. על הגל הזה יש מי שכבר מיהרו לרכוב כדי לקדם אג'נדה משלהם, כזו שפלגים אחרים בציבור העדיפו אולי להתעלם ממנה באי־נוחות. אמיר חורי היה ערבי נוצרי שחי עם בת זוגו היהודייה, שהגדירה עצמה כארוסתו. השניים הכירו בעבודה המשטרתית המשותפת והפכו לזוג לכל דבר. כתבת ענק ב־ynet גוללה את סיפור אהבתם בצבעים עזים ומרגשים, כששוב ושוב חוזר המסר מפיה של בת הזוג כי היותו של חורי ערבי נוצרי הייתה עובדה זניחה עד לא קיימת מבחינתם כבני זוג. סיסמאות על ערך האדם והאהבה לצד דחייה בבוז של "קיטלוגים" נשזרו לאורך הכתבה, שהלעיטה את הקוראים בכפית גדושה היטב, כדי להבטיח שלא יעזו להפעיל מחשבה עצמאית.

לא היינו נדרשים לאזכור הזה, אלמלא התחושה כי בשבועיים האחרונים ניתכו על סדר היום בזה אחר זה מקרים של נישואי תערובת שמטלטלים את השיח, לפחות זה המגזרי, שעדיין רואה בכך עניין משמעותי. כל סיפור כזה הגיע מכיוון שונה לחלוטין, אבל צירופי המקרים בזמן כה קצר מלמדים קודם כול על מגמה מדאיגה: ההתבוללות הופכת ליותר ויותר נפוצה, שגרתית ולגיטימית, הן בשכבות העממיות והן בקרב אליטות וידוענים ההופכים לסמל. כבר לפני כשנתיים פרסמנו בטור זה רשימה של ידוענים ומשפיענים ישראלים שהיו בקשר או עדיין מקיימים קשר זוגי ואף קשרי נישואין עם מי שאינם בני העם היהודי. לפני שבועיים העלינו כאן בהרחבה את הדיון הנוקב שהתפתח סביב היחס של ועידת 929 ללוסי אהריש, ערבייה נוצרית הנשואה לשחקן יהודי.

בשבוע שעבר צף מקרה נוסף אל התודעה הציבורית, בעיקר הימנית והדתית, סביב פרסום נישואיה של גלי בת חורין לאדם נוצרי יליד בריטניה, אבי שלושת ילדיה. בת חורין הייתה אשת שמאל קיצוני שעשתה מהפך וכיום היא ממובילות המאבק השמרני נגד המגמות הפוסטמודרניות והפרוגרסיביות שמנסות להשתלט על השיח הישראלי. ככזו, היא מקיימת שיתופי פעולה משמעותיים עם גופים שונים במגזר הדתי, במטרה לקדם יחד את המאבקים הערכיים המשותפים. אחד האפיקים הללו הוא טור קבוע ובולט שהיא כותבת בעלון השבת 'עולם קטן'. פרסום של ד"ר אהוד נהיר, שחשף את פרט הטריוויה הזה מחייה, חולל סערה שהעלתה את שאלת היחס הנכון לבת חורין כמי שנשואה לגוי, ושאלת המשך שיתוף הפעולה של העולם הדתי איתה.

סקירה כללית של התגובות במגזר הדתי לפרט המידע הזה מעלה הרהורים מטרידים. ברוב מוחלט של התגובות, שחלקן הגדול נכתבו בידי דמויות תורניות, נראה כי הגישה ממהרת מדי לגונן, להכיל, לעטוף ולנהוג בסלחנות. כל אחד בדרכו הציב במרכז את תהליך התשובה האידיאולוגית שעשתה בת חורין, את פועלה החשוב כיום למען המאבק התודעתי, והיכן שהוא בצד הבליע ש"זה לא בסדר" שהיא נשואה לגוי. כמובן, הסבירו, זו הייתה בחירה שלה מהעבר, מהתקופה שבה הייתה גלי אחרת עם דעות אחרות, ומה לעשות – בדיעבד זו המשפחה שלה.

אז נכון, אפשר להבין הכול: את חוסר הנעימות מביקורת כלפי אישה שתורמת רבות למאבקים חשובים, את הרצון לקרב את מי שמבקשת להתקרב, אפילו את המבוכה האישית של מי שעובדים מולה בהערכה הדדית כה עמוקה. אבל חוסר נעימות הוא בעיה קטנה לעומת הבעיה הגדולה באמת, ומבוכה היא קושי שצריך להתגבר עליו מול מה שנדרש ממחזיקי התורה בעם ישראל. כל מאמר של חובש כיפה בנושא היה צריך להיפתח באמירה יסודית ופשוטה - נישואין עם מי שאינו יהודי הם חציית קו אדום שאינו לגיטימי ואינו ניתן להכלה בשום צורה על ידי מי שמאמין ביסודות הבסיסיים הקיומיים שלנו כעם יהודי, שמחויב לבורא העולם שבחר בנו מכל העמים, לתורתו ולמצוותיו. תירוצים פוליטיים על כך שחשיפת חייה האישיים של בת חורין היא נקמתם של אנשי 929 על המהומה שחוללו רבנים סביב לוסי אהריש, הם התחמקות והחטאה של העיקר.

בת חורין עצמה אומנם אמרה כי היא לא מבקשת להיות סמל ודוגמה לרבים בבחירה האישית שעשתה, אך לא הביעה חרטה או הסתייגות מחייה המשותפים עם גוי. על רקע הדברים הללו, וכאשר נישואי התערובת הולכים ומתפשטים וזוכים ללגיטימציה בחברה הישראלית, המגזר הדתי החמיץ כאן הזדמנות חשובה לחדד את המסר החד־משמעי המחויב להמשך קיומו של העם היהודי, במקום לצופף שורות עם מי שנוח ונעים לתחזק איתו קשרים טובים. ובשולי הדברים, כדאי לזכור ששותפות ערכית שאינה יונקת מערכי תורת הנצח, נמצאת תמיד בסכנת התפרקות עתידית ואולי אף הפניית עורף. עיינו ערך אריק שרון.

עוד ניפגש? לא ככה

השבוע הסתיימה העונה השנייה של סדרת הדוקו־ריאליטי 'עוד ניפגש' ב'כאן 11'. הסדרה, המבקשת לבנות גשרים מעל תהומות שנפערו בין בני משפחה על רקע אמונותיהם, ריגשה צופים רבים ועוררה הרבה מחשבה. אבל לצד ההדים החיוביים, צריך גם להעיר כי מאחורי הדמעות, החיבוקים והחיוכים שמציפים את הפריימים בסדרה, היא חלחלה אל הצופים לא מעט מסרים בעייתיים.

הסיפורים המרכזיים בעונה הזו נעים בציר הפוך מהעונה הקודמת: שלוש אימהות חרדיות למהדרין (עד כמה שניתן להדר כשאת חרדית שמוכנה לעמוד מול המצלמות, גם בסיטואציות אישיות) חותרות למגע ולחידוש הקשר עם הבן או הבת שסרו מן הדרך ועזבו את הבית. הפורמט של הסדרה מחבר לכל אישה כזו מלווה שמסייעת לה למצוא את הילד שנעלם בנבכי העולם החילוני, ולסלול מחדש את הדרך אל ליבו או ליבה. בנקודה הזו נמצא הנרטיב שחורז את ציר העלילה, ובאופן גלוי וסמוי מעביר מסר בעייתי שמהדהד לאורך הפרקים.

את שלוש האימהות החרדיות, שהקימו בתים ברוכים של למעלה מעשרה ילדים וחיות בנאמנות עמוקה לאורח החיים החרדי – חסידי, ליטאי או ספרדי, מלוות שלוש נשים שכל אחת מהן עברה מסלול של יציאה בשאלה תוך טריקת דלת. כולן הגיעו מההארד־קור החרדי, וטראומות אישיות הניעו אותן לעזוב את המגזר. אבל יוצרי הסדרה מציבים דווקא את הנשים הללו כ"סופר־וומן" החדשה. כל אחת מהן מצטיירת כחכמה יותר, מכילה יותר, חמה ואוהבת יותר, אנושית יותר ובכלל מוצלחת יותר מאותה חרדית קטנה, נבוכה ומבולבלת, שנמצאת במצוקה רגשית מול הבן האובד.

אותן נשים שנשרטו עמוקות בדרך החוצה מהעולם החרדי, הופכות בסדרה לגורו מטיפני של אימהות נכונה ומחבקת. באופן אבסורדי, הן אלה שנשלחו לאלף בינה את אותן אימהות חרדיות, שכנראה למרות שגידלו עשרה ושנים־עשר ילדים לא מבינות כלום בנפש הילד, והראיה – ילדיהן ניתקו מהן מגע. שלוש היוצאות בשאלה מקפידות לנופף בשיער הצבוע והמטופח שהשתחרר מעול הפאה והמטפחת ולהופיע בלבוש שידגיש שאין להן דבר וחצי דבר עם העולם שממנו באו. הן פונות באסרטיביות מתנשאת אל הנשים האומללות שנותרו בחושך הקנאי מאחור, תוקפות אותן שוב ושוב – גם בצעקות - על "אטימותן" כשהן ממשיכות לייחל לכך שהילד האובד יחזור לחיי תורה ומצוות או כשהן מסבירות שהן חוששות מפגיעה חינוכית בשאר הילדים, שכן לפי השקפת העולם החרדית, בלי התכלית התורנית אין טעם לשום ערך אחר.

מתמיה הדבר שיוצר הסדרה, בעצמו חוזר בתשובה ואיש טלוויזיה ירא שמיים, שהפיק עונה ראשונה עם נרטיב הפוך לחלוטין וזכה להצלחה רבה, בחר הפעם לתת במה לאמירות הליברליות הנוגסות ממילא בכל חלקה טובה. אכן, ייתכן שאותן אימהות חרדיות עשו טעויות עם הילדים, כמו שעלול לקרות גם לכל אמא חילונית. אבל להפוך את היוצרות ולתת את הקרדיט הערכי והחינוכי ליוצאות בשאלה על חשבון נשים יראות ושלמות שהקימו בתים לתפארת – לא זו הדרך לחבר משפחות.

לתגובות: Hagitr72@gmail.com

***