רנ"צ קובי שבתאי מעיד בוועדת החקירה
רנ"צ קובי שבתאי מעיד בוועדת החקירה צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מי שהיה מצטרף אל שלוש הדקות האחרונות של יום הדיונים ה־37 בוועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון מירון, היה ודאי מוצא עצמו נפעם מגודל מנהיגותו של הקצין הבכיר שהופיע בפניה. "אני אחראי", סיכם העד את דבריו בארבע השעות שקדמו.

"כל יום אני עושה חשבון נפש". אלא שה"סיכום" הזה - איך נאמר - היה אחד הפחות נאמנים למקור שנשמעו באולם הוועדה.

כמעט שמונה חודשים לאחר שהחלה ועדת החקירה את עבודתה, התייצב ביום שני במשכנה, הגן הטכנולוגי מלחה בירושלים, מפכ"ל המשטרה, רב־ניצב יעקב שבתאי. זה אירוע שבז'רגון הפלילי היה ודאי מכונה "עדות מפתח": מי שעומד בראש הארגון המנהל בפועל את הילולת ל"ג בעומר במירון שטח לראשונה באופן רשמי ופומבי את גרסתו לאירועים שקדמו לאסון האזרחי הכבד בתולדות המדינה. המילים היפות ההן, שכאמור חתמו את דבריו, לא הסגירו את עיסוקו של שבתאי בבריחה ובהתנערות, כפי שעלה מעיקר עדותו.

למעשה, כמעט הכול היה בעדות הזו חוץ מקבלת אחריות. פעם האשים את הדרג המדיני בכאוס הגדול במירון, לאחר מכן רמז שחקירת המחדלים צריכה להתמקד במחוז הצפוני ולא במטה הארצי, ובהמשך טען שהמשטרה דווקא עמדה בהצלחה במשימתה.

המפכ"ל שבתאי הוא העד הבכיר ביותר שהופיע עד כה בפני ועדת החקירה הממלכתית, וככזה הוא גם שבר שיאים חדשים של ניתוק כשניסה להרחיק עצמו מהאסון שאירע תחת ידו, במשמרת שלו, והסתיים במותם של 45 חוגגים בהילולה. חבר הוועדה שלמה ינאי שאל אותו כלא מאמין: "אחרי האירוע השר אמר 'אני אחראי', וגם שמעון לביא מפקד המחוז אמר 'אני לוקח אחריות'. האם אתה רואה גם את עצמך כאחראי?" העד פטר עצמו באמירה כי הוא מכיר באחריותו ל"כל מה שקורה במשטרת ישראל", אך מיד ובאותה נשימה הצהיר כי היה נערך לאירוע כיום בדיוק כפי שנערך אז. לאמור: לא נפל דופי בהתנהלותי.

"אני מבחינתי עשיתי את כל מה שיכולתי על מנת שהאירוע הזה יצליח", הדגיש שבתאי. "האם הייתי עושה משהו אחרת היום? הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר... הייתי מקבל את אותן החלטות שקיבלתי באותו זמן נתון". למען הסר ספק חידד: "יש אחריות, השאלה היא אם האחריות היא גם אשמה".

לפי תפיסת המפכ"ל, המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים וועדת החמישה המנהלת את אתר קבר רשב"י במירון הם שהיו אמורים להחזיק במושכות בכל הקשור לארגון ההילולה, אבל "אף אחד מהם לא רצה לקחת אחריות בנושא". הוא סיפר כי המשטרה נאלצה להיכנס לוואקום שנוצר, כי "עדיף שאני אהיה שם ולא שהאירוע יתנפץ עלינו עם מאות אלפי אנשים", אך לדעתו ההחלטה לנהוג כמבוגר האחראי לא אמורה להפוך אותו, רנ"צ שבתאי, למי שנושא באחריות לתוצאות.

בניגוד לעשרות העדים שקדמו לו, התעקש המפכ"ל להיצמד לנאום שהכין מראש על השתלשלות האירועים מנקודת מבטו בטרם ישיב על שאלות הוועדה, ואת חלקו ממש הקריא מן הכתב. בכך בנה, נדבך אחר נדבך, קו הגנה מרחיק לכת במטרה לנקות עצמו לחלוטין מהאחריות.

"משכורת מקבלים על אחריות"

כך זה עבד: תחילה אמר שבתאי כי גורם עיקרי לאסון היה כשל הנדסי בגשר דב שעליו נמחצו החוגגים, שרק שילוב בינו ובין הצפיפות הגדולה הוא שהביא לתוצאה הקשה. בשלב השני טען שהמשטרה דווקא הצליחה לווסת כמתוכנן את הקהל כך שהמקום לא היה צפוף במיוחד. המסר הסמוי הוא שמשקל הליקויים בגשר הופך למשמעותי עד מכריע בגרימת מותם של משתתפי ההילולה - יותר מאשר מספר הנדחקים עליו. "בתור אחד שראה כמה שנים טובות את האירוע אני אומר בצורה הכי נחרצת שיש שהוא היה אחד הכי פחות צפופים", העיד המפכ"ל, בוגר שמונה מבצעי מירון. "אני כן חושב שהוויסות עבד". לדבריו, באסונות ורסאי והמכבייה היה ברור לכול שהכשל הוא הנדסי, משום שהדבר היה אז מוחשי מאוד, אך גם במירון – שם לא היו מראות של קריסת מבנה שנצרבו בזיכרון הציבורי – היה זה הגורם העיקרי לאסון.

שלושה נציגי משפחות הנספים באסון שנכחו בדיון התקשו לשמוע את הדברים, והם נעו באי־נוחות על כיסאותיהם, מתאפקים שלא להתפרץ בקריאות ביניים לעבר רנ"צ שבתאי. שעה קלה קודם לכן הסביר ישעיהו פוגל, אביו של ידידיה ז"ל, מדוע היה חשוב לו להאזין לעדות ולהסתכל למפכ"ל בעיניים, גם במחיר של פשרה על ניקיונות הפסח – ולא תיאר לעצמו כמה יצדק. "לכל מערכת יש קודקוד", אמר לפני תחילת הדיון. "אבא שלי היה אומר שמשכורת מקבלים על סמכות, ולהפך - גם על אחריות".

אבל זה לא נגמר בזה. בהמשך, כמענה לתרחיש שבו ועדת החקירה לא תקבל את הנרטיב שלו, הממעט בחשיבות העומס שהיה על ההר ובתפקידו בגרימת האסון, ביקש שבתאי להרחיק את האשמה מהמשטרה אל הממשלה, ומתח ביקורת מרומזת על השרים שהיו מעורבים בהכנות להילולה, שכביכול כפו עליו אירוע ללא הגבלת קהל. לדבריו, במשך שנים הוא מזהה "חוסר יכולת - ואולי חוסר רצון - של הדרג המדיני להסדיר את האירוע והאתר". ולמקרה שהוועדה תטיל בכל זאת את האחריות על המשטרה, גלגל אותה המפכ"ל מראש על פקודו, ניצב שמעון לביא, מפקד המחוז הצפוני בארגון. רנ"צ שבתאי אמר שוב ושוב כי ההתייחסות לחגיגות הענק במירון היא כאל אירוע מחוזי, "כמו מרתון תל אביב", ובהתאם לכך היא מטופלת ככזו ונמצאת תחת אחריות המפקד המקומי. היו"ר דבורה ברלינר הקשתה עליו שוב ושוב בשאלה אם אין זו אינה טעות כאשר מדובר בהילולה בסדר גודל כזה, והעד התעקש: "אני מציע לא להתבלבל. למרות היקפו וגודלו - הוא אירוע מחוזי. כמו הר הבית ברמדאן וכמו מצעד הגאווה".

תפיסה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהמפכ"ל לא טרח אפילו לקיים סיור שטח מקדים במירון במסגרת ההיערכות להילולה, כפי שעלה מעדות עוזרו נצ"מ רועי ולדמן בפני ועדת החקירה בשבוע שעבר. לדבריו, שבתאי הכיר את המקום מהמשימות שביצע בתפקידיו הקודמים. "כשהתוכניות הוצגו לו הוא הפגין בקיאות", העיד ולדמן. "זה היה good enough". המפכ"ל עצמו הסביר בוועדה כי גם הרמטכ"ל, המפקד העליון של הצבא, לא מנהל בפועל כל מבצע, ולא מצופה ממנו להיות נוכח בשטח, אף שהוא נושא באחריות לנעשה בצה"ל כולו.

לפני 11 חודשים, ליל י"ח באייר, בשעה 23:39 - 66 דקות בלבד לפני האסון - הפיצה דוברות המשטרה הודעה לתקשורת ובה אותו רנ"צ שבתאי משבח את הארגון - וגם את ראשו. אז, רגע אחרי ההדלקה המרכזית של האדמו"ר מבויאן, יריית הפתיחה המסורתית של החגיגות, דיווח המפכ"ל כי כוחותיו פרושים בשטח ב"היערכות מרשימה", ולא החמיץ את ההזדמנות ליטול לעצמו גם קצת מהקרדיט. "אנו פועלים", עדכן בגוף ראשון רבים. גם השר לביטחון הפנים דאז אמיר אוחנה, ומפקד המחוז הצפוני ניצב שמעון לביא, התחלקו בשלל - ועוד לא דיברנו על מארגני ההילולה האזרחיים, שהרי להצלחה, כידוע, יכולים להיות גם עשרה אבות. אבל לקראת השעה אחת בלילה, כשממדי האסון הלכו והתבררו, החלו לפתע כולם לברוח מהקרדיט – ואיתו גם מהאחריות. כמעט שנה חלפה - והכישלון עדיין יתום.

הניסיון שהרבי לא זכה לו

אם תשאלו חב"דניק ממוצע מדוע השבת שלפני פסח נקראת "שבת הגדול", הוא ישיב, מן הסתם, שהיא מקדימה בדרך כלל גם את י"א ניסן, שהוא יום הולדתו של ה"גדול". ואכן, ביום שלישי השבוע "חגג" הרבי מלובביץ' יום הולדת - ולא סתם יום הולדת - כשרבבות חסידים בארץ ובעולם ציינו לו 120 עגול וסימבולי. אבל עם כל הכבוד לאיחול היהודי העתיק שרואה במספר שנותיו של האדמו"ר סמל לאריכות ימים, בחב"ד ממש לא מסתפקים בזה.

גם 28 שנים אחרי לכתו הם ממשיכים לשאוב כוחות, השראה והרבה חיוּת מדמותו של הרבי - מהיהודים המפורסמים והמשפיעים ביותר במאות השנים האחרונות - ובעיקר לתדלק ולהיטען ממנה מחדש לקראת המשך השליחות שהטיל עליהם, להידבק במפעל חייו.

האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון היה אומנם מנהיג ציבור כריזמטי וסוחף שראשי מדינות ושועי עולם באו לבקש את ברכתו ועצתו, אבל בשבילי הוא יהיה תמיד, ויותר מכול, הרבי עם הקשר הישיר והבלתי אמצעי לרבבות חסידיו והיכולת לקרוא אותם ולחדור אל תוככי הנפש שלהם, כל אחד בדרכו, לגדל ולחולל שינוי. זה גם מה שהפך אותו למנוע רב־עוצמה הפועל בלבבותיהם של מאות אלפים, פועל ומפעיל – הרבה יותר מהפגישות המתוקשרות עם זלמן שז"ר ויצחק שמיר. לצערי לא זכיתי בעצמי, אבל אני קשור מאוד לכמה משלוחיו שמשפיעים עליי מכוחו.

באחד הסיפורים המפורסמים והמרגשים על הרבי, שמזכיר לי בכל פעם מחדש למה גם אני נמשך כל כך אחרי דמותו ומתעצם ממנה, בא לפניו צעיר יהודי שחי עם גויה, ואמר: אני מתחזק בתורה ובמצוות, שומר שבת וכשרות, מניח תפילין – אבל להיפרד ממנה אינני מסוגל. אנחנו הולכים להתחתן. הרבי, במקום להתפרץ נגדו בזעם קדוש ולהטיף לו מוסר, ענה לו בשלוש מילים שחדרו אל הלב ושינו את חייו: "אני מקנא בך". כשראה את התדהמה על פניו של הצעיר, הסביר האדמו"ר: מעולם לא זכיתי בניסיון גדול כזה כמו שלך, בכזו הזדמנות לצמוח, מקפצה אדירה. והוא קפץ.

לתשומת לב הקוראות לוסי אהריש וגלי בת חורין, ולא פחות מכך - לתשומת לב מטיפי המוסר.

הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet ו'ידיעות אחרונות'

***

לתגובות: Kobi.nachshoni@gmail.com

***