עונת גשמים ממוצעת בשנה הבאה עשויה להביא לפתיחת הסכר. הכינרת
עונת גשמים ממוצעת בשנה הבאה עשויה להביא לפתיחת הסכר. הכינרת צילום: איתי דודי, רשות המים

בתום עונת גשמים מבורכת במיוחד ועם פתיחת עונת הרחצה הרשמית בכינרת, מפלס הימה רושם שיא מרשים שמעמיד אותו במרחק 28 ס"מ בלבד מהרום העליון. אייל זיגל, מנהל תחום מים עיליים ברשות המים, מסכם בסיפוק חורף גשום רביעי ברציפות: "כמות המשקעים השנה הייתה מעל הממוצע", הוא משתף בנתונים, "אומנם בתוך ארבע השנים האחרונות הייתה שנה אחת, לפני שנה, שהייתה ממוצעת ולא יותר, אבל ישנו רצף של ארבע שנים עם משקעים יפים, וזה רצף די נדיר. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה בשנות התשעים. רצף כזה הוא משהו שקורה אחת לעשרות שנים", הוא מציין.

רצף השנים הברוכות שעליו מצביע זיגל ניכר בהחלט במפלס הכינרת: "כרגע מפלס הכינרת הוא בגובה 209.08-, שזה אומר שחסרים 28 סנטימטר בלבד כדי להגיע לקו האדום העליון. זו שנה שלישית ברציפות שהכינרת שופעת מים ומגיעה לרמות שיא כאלה".

עולה בחצי סנטימטר מדי יום

סכר דגניה, שנבנה בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, נמצא בחלקה הדרומי של הכינרת, ומווסת בעת הצורך את זרימת המים דרומה, לנהר הירדן ולים המלח. בשנה גשומה במיוחד, כאשר מפלס הכינרת עולה ומתקרב לקו האדום העליון, נפתח הסכר על מנת להוריד את מפלס המים ולמנוע הצפות ביישובים השוכנים לחופי הכינרת. בעקבות כמויות המשקעים הרבים בשנת 1992 נפתח הסכר, וכרבע מיליארד קוב מים זרמו לירדן. גם שנה אחר כך, בשנת 1993, הסכר הורם, וכמות דומה של מים זרמה לירדן. הפעם האחרונה שבה נפתח הסכר שוב הייתה לפני 27 שנה, בשנת 1995.

אבל למרות העלייה המשמעותית במפלס הכינרת בימים אלה, למחזה המרהיב והנדיר של הרמת סכר דגניה והזרמת המים דרומה, ככל הנראה כבר לא נזכה השנה. "השנה לכאורה הייתה אופציה כזו לפתיחת הסכר כי המפלס גבוה מאוד, אבל כרגע, בסוף עונת הגשמים, הסיכוי לכך קלוש. אנחנו מאפשרים לכינרת להגיע סמוך מאוד לקו הגלישה ובודקים בכל רגע את המצב", מסביר זיגל. "אם נתונים כמו שיש היום בכינרת היו מתקיימים בעיצומה של עונת גשמים, אז לפני אירוע גשם נוסף כבר היו פותחים את הסכר. לכן השנה זה כבר לא יקרה, כי סביר להניח שכבר לא יהיו גשמים שיובילו לצורך בפתיחת הסכר".

אבל הכינרת עדיין ממשיכה לעלות?

"כרגע הכינרת עולה מדי יום בחצי סנטימטר. בימי חג הפסח לא שואבים ממנה מים בגלל נושא הכשרות, כך שהמפלס יעלה אפילו יותר, בסדר גודל של 7 סנטימטר ליום. אבל אחרי החג השאיבות יחזרו ושוב תתמתן העלייה, והכינרת תגיע השנה, אם לא יהיו גשמים נוספים, לכ־18–20 סנטימטרים מתחת לקו האדום העליון".

אז נצטרך להמתין עוד שנה כדי לצפות בסכר הנפתח?

"סביר להניח, אבל זה כמובן לא ודאי", הוא מיד מסייג. "לפני שנה היו תנאים אופטימליים יותר מהשנה הנוכחית אבל בסוף הסכר לא נפתח, כך שבכל מקרה צריך לבחון את מכלול השיקולים. אני כן יכול לומר שאם השנה הבאה תהיה אפילו רק שנה ממוצעת בכמות המשקעים, סביר להניח שהסכר באמת ייפתח".

זו בשורה לכל אותם אזרחים שמצפים לצפות במחזה עוד מאז הפעם האחרונה שהסכר הורם, בשנת 1995.

"זה כמובן אומדן ראשוני, אבל כך נראה".

למה רק במצב של אין ברירה אתם מחליטים לפתוח את הסכר? מה מונע מכם לפתוח את הסכר כבר השנה, למשל?

"מים בכמות כזו גדולה שמשוחררים לירדן, הם מים שלא ינוצלו למשק המים. יש פה אלמנט תודעתי של בזבוז. מה פתאום לשחרר מים סתם? זו אחריות שלנו להשתדל למנוע בזבוז מים לחינם. דבר נוסף, הפתיחה כרוכה בסכר נוסף שצריך להוריד לשם כך ולהכין כל מיני תשתיות מורכבות שנמצאות בסביבה. זה אולי מצטייר כפעולה פשוטה של פתיחת סכר, אבל זו פרוצדורה לוגיסטית מורכבת. זה לא מצב רצוי תפעולית. אז אנחנו משתדלים להימנע מכך. אבל העיקר הוא הרצון לא לבזבז מים".

חלפו 27 שנים מאז הפעם האחרונה שהסכר נפתח.

"שנת 1992 הייתה שנה מאוד גשומה, ופתחו את הסכר כבר בחודש פברואר, כי הכינרת הגיעה לרמות גבוהות ביותר והיו זרימות אדירות. כך גם בשנה שאחריה. שנה גשומה נוספת שבה נדרשה פתיחת הסכר הייתה שנת 1995, אבל מאז זה נמנע. היו שנים גשומות והיו שנים שחונות. באופן כללי, יש ממש בטענה שהיו יותר שנים שחונות מגשומות ב־27 השנים שחלפו מאז פתיחת הסכר בפעם האחרונה, אבל היו גם שנים גשומות, ואין ספק שמשק המים נמצא היום במצב טוב שלא היה כמותו כבר חצי יובל", הוא מפתיע.

המים שמשתחררים מפתיחת הסכר זורמים לים המלח, כך שיש כאן יתרונות אקולוגיים ונוספים מלבד עצם הורדת המפלס הגבוה בכינרת.

"נכון, אבל מדובר בפעולה חד־פעמית ומינורית יחסית. צריך להבין שקצב הנסיגה של ים המלח הוא מטר לשנה. כשאני הייתי תלמיד בבית הספר, ראו בצילום של ים המלח את צורת הלשון. היום היא יבשה לגמרי בגלל הנסיגה של המים. על מנת לשקם את ים המלח ולהציל קצת את המצב נדרשת כניסת מים עקבית ולאורך שנים. שנה אחת לא תועיל. עובדה שבשנה שהוזרמו לים המלח מים היה לזה אפקט קצר מועד - קצב הנסיגה של המפלס הואט, אבל שנה אחר כך זה כבר לא היה מורגש".

אז למה לא שוקלים את האפשרות לעזור לים המלח באופן קבוע?

"אנחנו לא יכולים לעשות את זה, כי נדרשת הזרמה של מים בכמות גדולה מאוד כדי לשקם את המצב, ואנחנו לא יכולים לוותר על המים שנאגרים בכינרת".

שובר השוויון: ההתפלה

אחת השיטות להגדלת היצע המים במדינת ישראל היא התפלה. זיגל רואה את ההתפלה כתהליך בעל חשיבות לאומית המציל את משק המים בישראל: "בגלל העלייה בצריכת המים בישראל, וגם בגלל שהיו לא מעט שנות בצורת, בשני רצפים, ההתפלה היא כלי שבאמצעותו מאזנים את יכולת אספקת המים של ישראל", הוא מסביר. "יש לנו אפשרות לשאיבת מים מהכינרת ומהאקוויפרים (מי התהום), וההתפלה היא מה שמכונה היום שובר שוויון.

"ההתפלה היא אמצעי חיצוני שלא קשור ישירות למים הטבעיים שלנו. אלו מי ים שהאדם מנצל לטובתו ונכנסים לתוך מאזן המים בישראל. ללא ההתפלה, בתנאים של גידול אוכלוסין ושינוי האקלים, היה מורגש בהחלט חוסר. ההתפלה מייצבת את משק המים בישראל. כשהיו חמש שנות בצורת ללא ההתפלה, מדינת ישראל לא הייתה יכולה לספק את כמות המים הנדרשת לה. זה גורם חיצוני שבלעדיו אי אפשר", הוא קובע.

לעובדה שהכינרת מלאה ולכן פוחת הצורך בהתפלה, שהיא תהליך יקר יותר, יש השפעה מבחינה כלכלית?

"זה נכון שאפשר להתפיל פחות ואז כביכול ההוצאה על המים נמוכה, אבל אי אפשר להפסיק את הליך ההתפלה לגמרי. נדרשת הקצאה שנתית מינימלית על מנת שחמשת מפעלי ההתפלה לחופי הים התיכון יוכלו לקיים את עצמם. כך שנכון שיותר זול להפיק מים טבעיים מהכינרת, אבל עדיין נדרשת ההתפלה בכל מקרה".

זיגל מצביע על המדינה השכנה ירדן, שמתמודדת עם מחסור גדול במים אך אינה יכולה להסתייע במפעלי התפלה בשטחה: "ירדן בבעיה רצינית במשק המים. יש להם חוסר משמעותי במים. המים הטבעיים שמגיעים אליהם מהירמוך לא מספיקים לכל הצרכים והם נדרשים לאספקה נוספת. לירדן גם אין אופציה להתפלה, אין להם הגורם החיצוני הזה שיסייע ויאזן את משק המים. מדינת ישראל מעבירה להם מים לפי הסכמי השלום, ובשנה האחרונה אפילו הגדילה את הכמות".

על רקע חופשת הפסח שבפתח ורבבות בני אדם שעתידים לפקוד את הכינרת במהלך ימות החג, אנחנו מתעניינים כיצד רשות המים פועלת כדי שבמקביל למטיילים שייהנו ממחזה מרנין של ימה מלאה וגדושה במים חיים, גם איכות המים תישמר.

"הרשות בודקת באופן עקבי את איכות המים באגם. יש מעבדה מיוחדת שמנטרת את המים. גם לחברת מקורות יש בקרה על המים. הכול נעשה באופן זהיר ומושכל", הוא אומר.

האם הנופשים הרבים בחג עלולים לזהם את מי הכינרת?

"אני לא חושב שלאלפי הנופשים יש השפעה מכרעת על זיהום אגם בסדר גודל כזה. הזיהום היותר בעייתי הוא מגורמים חיצוניים, כמו חומרי הדברה שמגיעים לכינרת או חומרים אורגניים שהמקור שלהם במרעה או בפרות. הכינרת גדולה מאוד, וההשפעות הזיהומיות של בני אדם עליה בטלות בשישים. זה לא אומר, כמובן, שאין לנופשים אחריות לשמור על הסביבה ועל הטבע ככל יכולתם", הוא מבהיר.

הכינרת ידועה כשקטה כלפי חוץ אך טומנת בחובה סכנות לא מעטות. האם המפלס הגבוה כיום וריבוי המים בכינרת מהווים סכנה גדולה יותר לרוחצים בה?

"יש לשים לב לכמה דגשים הנובעים מאופי הכינרת", מבקש זיגל. "בכינרת יש הבדלי עומק חדים מאוד. מטרים בודדים מהחוף היא יכולה להיות עמוקה מאוד. ברור שיש לשים לב לזה, ובפרט עם ילדים. ישנן מדרגות חדות בקרקעית. מי שלא מיומן בשחייה - שלא יעז לשחות לעומק האגם. דבר נוסף, צריך גם להיות מודעים לרוחות המערביות שמנשבות בה כל יום. החל מ־12 בצהריים מתחילה לנשוב רוח מערבית שעלולה לסחוף את המתרחצים לעומק ולכיוון השני, וזה גורם ללא מעט בעיות. חשוב להיזהר מהרוח המערבית, שיכולה לסחוף לעומק בלי ששמים לב. זה קורה מדי שנה וחשוב שהורים ישימו לב לכך".

אתה מסכם את עונת הגשמים האחרונה באופטימיות?

"בהחלט. גם בגלל השנה הגשומה וגם בגלל רצף השנים הגשומות האחרונות, כי מלבד הכינרת גם המאגרים של מי התהום התמלאו, וגם שם המצב השתפר לאין ערוך לעומת שנים קודמות. אבל עם כל האופטימיות, צריך לזכור שאנחנו נמצאים באזור שיש בו תנודתיות, וכמו שהיה רצף של שנים טובות, עלולות לבוא עלינו גם שנים פחות טובות. לגבי השנה הבאה, אפשר להיות אופטימיים, כי נקודת הפתיחה של השנה הבאה היא כרגע טובה, ומי יודע, אולי יש סיכוי שניאלץ לפתוח את הסכר".

***