ההתקפה על קבר יוסף השבוע
ההתקפה על קבר יוסף השבוע צילום: פלאש 90, Nasser Ishtayeh

קבר יוסף בשכם הוא אחד משלושה מקומות שלגביהם לימדונו חז"ל שאין אומות העולם יכולים להונות (כלומר, להקניט ולצער) את ישראל ולומר "גזולים הם בידכם". על ארץ ישראל כולה אפשר לטעון שהיא גזולה מעמי כנען, בעליה הקדמונים שבני ישראל כבשו אותה מידם. התשובה לטענה זו נכתבה במשפטים הפותחים של פירוש רש"י על התורה: העולם כולו שייך לבוראו, הוא שנתנהּ לכנענים כשרצה בכך, והוא שהעבירה לידינו כשהחליט וציווה אותנו לכבוש אותה.

התשובה הזאת שמביא רש"י היא עבורנו, ולא בטוח שתשכנע את אומות העולם. אבל את חלקת השדה שבה נמצא קבר יוסף רכש יעקב מידי בעליו בסכום שננקב בתורה. כך עשו גם אברהם אבינו שקנה את מערת המכפלה, ודוד המלך שקנה את מקום המקדש בהר הבית. לכן הבעלות הישראלית על שלושת המקומות האלה, לימדונו חז"ל, אינה ניתנת לערעור על ידי אומות העולם. אולי זו הסיבה לכך שהערבים הפלשתינים, אויבינו הטוענים בדור הזה לבעלות על ארץ ישראל, מנהלים מאבקי שליטה מרים במיוחד דווקא על הר הבית, מערת המכפלה וקבר יוסף. בעומק נפשם הם מרגישים שאם ברצונם לעקור אותנו מכאן, הם צריכים קודם כול להוציא מידינו את המקומות הראשונים שמהם התחילה הבעלות של עם ישראל על ארץ ישראל.

ובכל זאת קיים הבדל משמעותי בין יחס הערבים להר הבית ולמערת המכפלה ליחסם לקבר יוסף. הפורעים הפלשתינים מנהלים מאבקים אלימים מול כוחות הביטחון ומול אזרחים יהודים הפוקדים את הר הבית ואת מערת המכפלה. הם מבצעים מפעם לפעם פיגועי טרור מול ישראלים או מעשי ונדליזם ברכוש מדינת ישראל ובספרים ותשמישי קדושה המצויים שם. אבל הם לא יציתו וינתצו את המבנים בהר הבית ובמערת המכפלה, כי מבחינתם המקומות הללו קדושים לאסלאם. בקבר יוסף, לעומת זאת, הם ביצעו כבר פעמים רבות לא רק פיגועי טרור נגד חיילים ואזרחים ישראלים, אלא גם מעשי ונדליזם והשחתה במבנה עצמו ובמצבת הקבר. הסיבה לכך היא שקבר יוסף אינו מקום קדוש לאסלאם. במעשי ההשחתה החוזרים ונשנים שלהם, ובכללם זה שנעשה בתחילת השבוע, הפלשתינים מוכיחים שהמקום הזה אינו שייך להם. בשבילנו קבר יוסף הוא אתר קדוש ליהדות, וכך גם בעיניהם. לכן הוא מבחינתם יעד ראוי למעשי ונדליזם בנוסח דאעש.

בהסכמי אוסלו הארורים הסכימה ישראל לנטוש ולמסור לידי הפלשתינים עשרות מקומות עמוסי מטען רוחני וזיכרון היסטורי מעברה היהודי העשיר של הארץ. קבר יוסף לא היה אחד מהם. אפילו ממשלת רבין ופרס הבינה שהמקום צריך להישאר בשליטה ישראלית, והישיבה ששכנה בו המשיכה את פעילותה תחת אבטחה צה"לית גם לאחר ששאר כוחות צה"ל יצאו את העיר.

כפי שאפשר היה לצפות מראש, בשנים שלאחר מכן היו מספר ניסיונות לתקוף את מתחם הקבר ואת הישראלים שנמצאו בו. בשנת 1996, זמן קצר לאחר עליית נתניהו לשלטון, אירע במקום קרב עקוב מדם שבמהלכו נהרגו שישה לוחמים מגדוד חרוב שבאו לסייע לחיילי צה"ל שהותקפו וכותרו בשטח המתחם. על המתקפה הנפשעת הזאת שהסתיימה בניצחון המחבלים לא הייתה תגובה ישראלית הולמת ומרתיעה. וכך, ארבע שנים מאוחר יותר התחולל במקום קרב נוסף, שבו נפצע ודימם למוות לוחם מג"ב מדחת יוסף, ובעקבותיו החליטה ממשלת אהוד ברק לוותר באופן חד־צדדי על הזכות הישראלית לשליטה במתחם ולסגת מן המקום. בשנים שלאחר מכן נאלצו ישראלים שביקשו לפקוד את קבר יוסף להסתפק בכניסות מזדמנות ומשפילות באישון לילה, שנעשו בתיאום עם הפלשתינים והיו תלויות בהסכמתם.

בתגובה למתקפה המחפירה של המון פלשתיני על מתחם הקבר השבוע, כשהרשות הפלשתינית אינה עושה דבר כדי למנוע זאת, אין להסתפק בשיפוץ המחודש של המבנה והמצבה. הדרישה כלפי ממשלת ישראל ומערכת הביטחון צריכה להיות חד־משמעית: לשים סוף לחרפה של מכירת יוסף לישמעאלים. להוציא את מתחם הקבר מידיהם ולהשיב אותו לשליטה ישראלית. ליצור מסדרון ביטחוני רחב שיחבר אותו לאזורים הסמוכים שבשליטת ההתיישבות וצה"ל, ולאפשר מחדש כניסה חופשית של ישראלים לאתר היהודי המקודש הזה, אחד משלושת המקומות שהבעלות הישראלית עליהם אינה ניתנת לערעור, כפי שנכתב אפילו בהסכמי אוסלו.

ציונות זה לא רק צה"ל

נפתלי בנט, עדיין ראש הממשלה, מיהר השבוע להעניק ראיונות נרחבים לשלושה ערוצי טלוויזיה בניסיון לשדר תחושת יציבות ולעצור את הסחף בדעת הקהל. מסע ההסברה הבהול הזה הגיע לאחר שבועיים עקובים מדם של פיגועים במרכזי הערים, פיגועים שגבו את חייהם של אזרחים ושל אנשי כוחות הביטחון, אך נותרו ללא מענה משמעותי וערערו את תחושת הביטחון של אזרחי ישראל. ואם לא די בכך, בנט גם איבד לפני שבוע את הרוב בכנסת, בעקבות הודעתה של יו"ר הקואליציה עידית סילמן כי אינה יכולה לשאת עוד את הפגיעות החוזרות ונשנות בערכי היהדות מצד המפלגות השותפות, והיא פורשת מהקואליציה.

בריאיון האחד שבו צפיתי, עם דני קושמרו בערוץ 12, בנט התחמק שוב ושוב מהשאלה איך הוא מתכוון לנהל קואליציה שאין לה רוב בכנסת. הסיבה לשתיקתו יכולה להיות אחת משתיים, ושתיהן גרועות. האפשרות הגרועה היא שאין לו תשובה. הוא לא באמת יודע איך הוא יסתדר, אבל הוא מתכוון לאחוז בקרנות המזבח כל עוד הוא יכול, אולי תיפול לידיו איזושהי הזדמנות. האפשרות הגרועה עוד יותר היא שבנט מתכוון ליצור שיתופי פעולה עם הרשימה המשותפת, כפי שרבים משותפיו הקואליציוניים סבורים שיש לפעול, אבל הוא חושש מדעת הקהל ומתגובתם של חבריו למפלגה ולכן נמנע מלהצהיר על כך.

בשלב מסוים בריאיון עבר בנט להתקפה על חברי מפלגת הציונות הדתית. הוא טען שציונות זה מה שעשו הוא ומתן כהנא, כששירתו בצה"ל כקצינים לאורך שנים בסיירות ובחיל האוויר. זאת לעומת שלושה מאנשי הציונות הדתית ששירתו בצה"ל שירות מקוצר, ואחד מהם, איתמר בן גביר, לא שירת בצה"ל כלל.

אז אפשר לשאול למה בנט לא סופר את ח"כ אופיר סופר, קצין לוחם ונכה צה"ל שזכה בצל"ש אלוף על אומץ הלב שגילה בקרב על קבר יוסף בשנת 1996. אבל לא זה העניין. ההתיימרות של בנט להיות יותר ציוני או יותר ימני מבצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר או שמחה רוטמן מבטאת תפיסה מצומצמת מאוד של מיהו ציוני ומיהו ימני. כי אם שירות בכיר בצה"ל הוא המדד לציונות וימניות, אז איש מרצ יאיר גולן, האלוף במיל' מזהה התהליכים, הוא יותר ימני וציוני מבנט ומכהנא. עם כל הכבוד לשירותו הצבאי של בנט, מי שחי עשרות שנים בחברון עם משפחתו וילדיו כמו איתמר בן גביר לוקח על עצמו סיכונים שמאפילים על חירוף הנפש הקרבי המוגבל בזמן של מי שבחר לחיות בנוחות ברעננה. ומי שלא סופר לימוד תורה לאורך שנים כמעשה בעל ערך לאומי, מוכיח שהוא רחוק מלהבין כיצד לטפח את חוסנו ורוחו האיתנה של עם ישראל, שבלעדיה צה"ל יהיה כמו צבא רוסיה - צבא מקצועי ומצויד אך אובד דרך, שאינו מאמין בצדקת דרכו ואינו יודע כיצד לנצח את אויביו.

בנט אמור לדעת ששירות רב־שנים בצה"ל הוא רק אחד מבין אפיקים רבים שבהם עובר המאבק על דמותה היהודית והציונית של מדינת ישראל. המאבק הזה מתנהל לא פחות מכך בגופים כמו תנועת 'רגבים', הנאבקת על שליטת ישראל ביהודה ושומרון, בנגב ובגליל, שבהקמתה בחר סמוטריץ' להשקיע את מיטב שנותיו הצעירות, אותן שנים שבהן בנט היה עסוק בלעשות מיליונים לביתו. ואיפה היה בנט בזמן המאבק על גוש קטיף, כאשר סמוטריץ' בן ה־24 ישב כעציר במרתפי השב"כ משום שארגן חסימות כבישים בניסיון לעצור את הגירוש?

עד שאיבד לאחרונה את דרכו האידאולוגית, בנט היה מודע היטב לבעיית שלטון אליטות השמאל באמצעות מוקדי כוח שאינם עומדים לבחירה דמוקרטית כמו מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה והממסד התרבותי. הוא ידע לדבר על היעדר המשילות שמונע מהמחנה היהודי־לאומי לממש את ערכיו גם כשהשלטון בידיו. גופים כמו התנועה למשילות ודמוקרטיה שהוביל שמחה רוטמן, שפעלו לשחרור הממשלה והכנסת מלפיתת החנק השמאלנית של מוקדי הכוח הבלתי נבחרים, תורמים לשיפור מצבנו האסטרטגי לא פחות מקצינים בכירים בצה"ל, שפעולתם החיונית מוגבלת למרחב המאוד מצומצם שמשפטני השמאל האקטיביסטיים מאפשרים להם.

ולבסוף, בנט התפאר במעשיו הציוניים ברמת הגולן וביישובים החדשים שהוא מתכנן לבנות בנגב. הוא לא אמר דבר על כוונה לפתח את ההתיישבות ביהודה ושומרון. אפילו כשמפלגתו מתפוצצת מתסכול בגלל חוסר יכולת להציג הישגים לבוחר הימני, בנט לא יכול להרשות לעצמו להרגיז את בני גנץ, מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ ומנסור עבאס.

לתגובות: eshilo777@gmail.com

***