ערב ליל הסדר, בתום שבוע שהתחיל עם חילול קבר יוסף, המשיך עם ביקורת שמאלנית על השיפוץ שלו וקמפיין "וינטרי" נגד מח"ט (לא דתי) שמעז לצטט פסוקים מהתורה, ומסתיים עם התפרעויות ואלימות בהר הבית, ועם הודעה דרמטית של האצבע ה 60 בקואליציה, שבכוונתו לפרוש אם הממשלה לא תחליט מיידית להפקיר את הר הבית לפורעים.
כמה טוב שמגיע ליל הסדר, לילה שמחייב את כולנו לעשות קצת סדר בראש, להיזכר מי זה עם ישראל, כיצד יצא מעבדות לחירות, (וגם ברגעי היציאה העמוסים האלה זכר ולא השאיר מאחור את ארונו של יוסף), מחייב את כולנו להיזכר בקרבן הפסח ובעבודת המקדש (כן כן, כולם קוראים את זה בהגדה), ומסתיים ב"לשנה הבאה בירושלים הבנויה". ליל הסדר זה לילה שמסדר לנו את הראש.
בתוך כל חגיגת הגאולה של פסח, יש פסוק אחד שכבר שנים לא נותן לי מנוח: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". על הפסוק הזה אומר רש"י: "אחד מחמישה יצאו, וארבע מתו בשלושת ימי אפלה", ומרחיב בנושא זה בדבריו על מכת החושך, שאותם ארבע חמישיות מעם ישראל "לא היו רוצים לצאת, ומתו בשלושת ימי אפלה".
זה תמיד מדהים אותי: איך יתכן? אנשים שחיים בעבדות נוראה, תחת התעללות וגזירות קשות מנשוא, רואים מול עיניהם את כל מכות מצרים, שומעים את נבואת משה שמבשר להם על הגאולה ועל היציאה לחירות – ולא רוצים לצאת? למה הם מעדיפים להישאר עם פרעה במקום ללכת עם משה?
מסתבר שכבר אז, היו כאלה שלא נתנו לעובדות לבלבל אותם, והעדיפו לדבוק בעבדות ובשכניהם-אויביהם במקום לצאת לחירות עם בני עמם. אולי הם לא הבינו, שהבחירה שלהם הורגת אותם. כל שנה בליל הסדר אני חושבת עליהם, ועל בני-דמותם בימינו, שבוחרים גם אחרי השואה הנוראה, וגם אחרי תקומת ישראל הנפלאה, להישאר מאחור.
ברוך ה', בימינו הבחירה הזו שלהם פחות גורלית, הם יכולים להצטרף אלינו גם בהמשך, כמו העולים שמגיעים עכשיו ולאורך כל ימיה של מדינת ישראל, בגלים וגם בטפטופים. הרכבת של גאולת ישראל יצאה מהתחנה, אבל בחסדי ה' עלינו היא ממשיכה לקלוט אליה לאורך שנים גם את אלה שבשלבים קודמים לא רצו לעלות עליה. כשאנחנו מקבלים אותם בזרועות פתוחות, בלב פתוח, בבתים פתוחים, ושמחים בהצטרפותם, אני תמיד חושבת על אבותינו יוצאי מצרים, שנפרדו לתמיד מאחיהם שלא רצו לצאת ולעלות, ולא ניתנה להם הזדמנות שניה או שלישית.
השנה, המחשבה על האנשים שלא רצו לצאת, לוקחת אותי גם אל המצב הפוליטי ההזוי שבו אנחנו נתונים. אני יודעת שההשוואה לא מלאה, ובכל זאת, ליבי זועק גם היום אל אחי וחברי שגם בעת הזו מעדיפים להמשיך את הברית עם אויבים במקום לחבור אלינו. שלא רוצים לצאת בשום אופן, שמתאמצים לא לתת לעובדות לבלבל אותם, שעוצמים עיניהם בחוזקה כדי לא לראות את המחירים הנוראים שמדינת ישראל משלמת על השותפות הזו, שמשתדלים לבלבל אותנו עם אולטימטומים וקמפיינים מגוחכים. שלא מבינים מה הם גוזרים על עצמם בבחירה האומללה הזו שלהם.
אחים וחברים יקרים (כן כן, נא לקרוא גם בלשון נקבה), די! יש גם מציאות, תתבוננו בה בבקשה בעיניים פקוחות. הגיע הזמן לצאת. קומו צאו.