התפר הכמעט בלתי קיים בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לבין יום העצמאות מדובר לא מעט. לצד הטענה לפיה יום העצמאות מעניק משמעות לאומית ליום הזיכרון, עולה התחושה שהקרבה הזו פוגעת ברגשותיהם של רבים מבני המשפחות השכולות ויום אחד של הפרדה בין השניים היה מיקל עליהם.
על הסוגיה הזו, בין השאר גם בצל ההחלטה להימנע מזיקוקים כחלק מההתחשבות במי שקשה לו עם רעש הפיצוצים, שוחחנו עם הרב יצחק נריה, ראש ישיבת תורה בציון, ותהינו אם אין מקום להפרדה בין הימים מתוך אותה תחושת התחשבות במי שקשה לו.
הרב נריה משיב אך מקפיד להבהיר כבר בפתח דבריו כי תשובתו נובעת מתוך תחושותיו שלו ולא מתוך ניסיון להבין או לערער על תחושתם של אחרים, בוודאי שלא בני משפחות שכולות. "אם מישהו מבני המשפחות השכולות נפגע לא זו הייתה הכוונה אלא להיפך".
"בתוך ציבור דתי עמוק שרואה במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, המפגש עם יום הזיכרון הוא כמו המדרש על האב שהולך עם בנו והבן שואל מתי נגיע למדינה והאב אומר לו כשתראה את בית הקברות זו ראשית המדינה. כשאנחנו מבינים את המשמעות הרוחנית של מדינת ישראל קרבן הנופלים נותן את העומק האמתי ליום העצמאות. כלומר שלא רק שאי אפשר להפריד בין הדבקים אלא שכדי לקבל את המבט הנכון על יום העצמאות חייבים לעבור דרך יום הזיכרון".
לזאת מוסיף הרב נריה ומעיר כי אם לא זו משמעותו ותוקפו של היום אלא רק שמחה הוללות משקאות חריפים וספריי שלג אז אכן "זה עצוב והמעבר הוא חד מדי". לדבריו יש להבחין בין המונח כובד ראש לדכדוך ותוגה וכאשר דנים ביום העצמאות יש לעסוק בו מתוך כובד ראש הנותן משמעות עמוקה לקרבן ולאלה שבזכותם אנו כאן היום.
ואולי, שאלנו את הרב, לצד ההבנה של העומק שאמור ללוות את יום העצמאות יש עדיין מקום להתחשב באותם שקשה להם המעבר? הרב נריה אינו מקבל את ההגדרה של יום העצמאות כקוטבי לכובד הראש של יום הזיכרון ומציאות של שמחה שמשכיחה תחושות קשות. בהקשר זה הוא מספר על ביקורו אתמול בהר הרצל עם תלמידי הישיבה, ובין השאר בקבר בן דודו אחיקם הי"ד.
"לאחיקם יש שני ימי זיכרון. הוא נרצח יחד עם דוד בי"ט טבת ובכל שנה יש עליה לקבר. יום הזיכרון אינו יום פרטי להתייחדות של פרט, אלא התייחדות של אומה שקבעה יום להרכנת ראש בפני מי שהוא מגש הכסף שעליו היא ניתנה ובגלל זה עלינו לעשות את המדינה מתוקנת יותר, ישרה יותר, נשמתית יותר וטהורה יותר. לכן החיבור הזה הוא מקודש כי הוא לא יום לזכר הנופל הפרטי אלא את הכלל. אני מבין את הקושי", מדגיש הרב נריה. "בוודאי שצריך רגישות, אבל לא לטשטש. זה יום זיכרון עמוק ומשמעותי של האומה ולא של כל נופל. לכל חייל ונופל יש עוד יום זיכרון".
"דווקא היום הזה מעמיק את יום העצמאות ונתן לו צביון שאינו הוללות וצחוק, אלא עיסוק בשאלה לאן לוקחת אותנו העצמאות. השאלה הזו מתחדדת מדי שנה בשנה", אומר הרב נריה ועל כך אנחנו מוסיפים לשאול אולי גישה זו תקפה לעולם הישיבות, אך מאחר ובשאר המגזרים והציבורים המציאות שונה, נכון לקחת את הדברים בחשבון ולמרות הכול ליצר הפרדה שכזו?
"אם כל הזמן נרד לרמה הרדודה ולא ננסה לרומם את העם נחטא לתפקידנו. ההתמודדות קשה אבל באין חזון יפרע עם. צריך לחדד את החזון ואת הכיוון, לברר לאן אנחנו חותרים ומה אנחנו עושים פה, ולא למהר להתיישר לפי גחמות, כותרות ורצונות. בפנינו משימה גדולה ומשימה גדולה עושים בגדלות. יש דברים שמתבססים ולוקחים זמן, ואנחנו תלמידי רבי עקיבא שראה את הטיפה הראשונה שלכאורה לא עשתה דבר באבן, אבל אחרי הטיפה האלף מתברר שגם הראשונה עשתה את שלה".