המימונה מעניקה לנו תקווה שהמסר של חג החירות לא נעלם יחד עם המצות.
במימונה בתקופת חומת מגן לפני בדיוק 20 שנים, המסר הזה רק התחדד אצלי עוד יותר
בדרך כלל יש איזו הרגשה של ריקנות או עצבות כשחג מסתיים. אחרי שהתרגלנו לתפילות ולסעודות החג המיוחדות, ביקורי משפחה וטיולים כיפיים, פתאום צריך לשוב לשגרה השוחקת והחד-גונית. חג הפסח הוא השונה מכולם בגלל שבסופו יש את המימונה. החג הייחודי של העדה המרוקאית אליה גם אני זכיתי להשתייך.
במקום העצבות של סוף החג, יהודי מרוקו נוהגים לפתוח את ביתם בדיוק כמו בליל הסדר ל"כל דכפין", לערוך את השולחן במיטב המטעמים המתוקים של המטבח המרוקאי. הז'בן הלבן, השבקייה והסיגרים נוטפי הדבש, וכמובן המופלטה המסורתית. קשה לתאר את השמחה וההתרגשות אצלנו בבית לקראת המימונה, כל המשפחה מתגייסת לסייע בהכנת השולחן ומטעמי החג, ויחד כולם שרים שירי שמחה ואמונה לקב"ה.
בילדותי היו עוד נוהגים כמו במרוקו להסתובב בין בתי השכנים, כל הדלתות היו פתוחות, ולפעמים היית יכול להיכנס לבית ללא אנשים ובו שולחן ערוך ומלא כל טוב, לסעוד את ליבך ולהמשיך לבית הבא. וכך היינו נפגשים ושמחים יחד עם כל השכנים והמכרים. ומסיימים את הערב בביקורים משפחתיים.
וכך במקום להרגיש את אותה ירידה ממדרגת בני החורין בה היינו בראשית החג, אנחנו חווים דווקא עלייה וחידוש הכוחות. לפתע מתברר לנו שאנחנו יכולים לפתוח את הבית ולהכניס את כולם אל הלב גם אחרי ליל הסדר. המימונה מעניקה לנו תקווה שהמסר של חג החירות לא נעלם יחד עם המצות של החג, אלא הוא ממשיך לפעול בתוכנו ובידינו להמשיך אותו לכל השנה כולה.
המימונה הזכורה לי ביותר היא דווקא זו שלא חגגתי. לפני עשרים שנה בדיוק. מבצע חומת מגן. אני בצו 8, במילואים, מבלה את שביעי של פסח בגי'פ הסיור המפטרל באזור היישובים הסמוכים לרמאללה. במוצאי החג אנחנו עוברים ליד היישוב בית חורון, וממתינים שם בפתח היישוב כדי לבקש מאחד התושבים יין להבדלה.
לאחר המתנה של כמה דקות עובר שם אחד מאנשי היישוב, שמתעקש שנבוא אליו הביתה כדי להבדיל וגם להנות מכיבוד קל. לאחר ההבדלה כשהוא מגלה שאנחנו מישיבת "אור עציון", הוא שואל האם אנחנו מכירים את אחיו הקטן גדי עזרא? ודאי שכן, אנחנו עונים, ומיד מתקשרים לגדי שלא היה זמין ומשאירים לו הודעה קולית. למחרת בצהריים קיבלנו את הבשורה הקשה שגדי נהרג באחד הקרבות הקשים בג'נין. במכתב שהשאיר אחריו ביקש גדי מארוסתו להפיץ את הבשורה אחרי מותו - "אין יאוש תמיד להיות בשמחה".
פתאום התחלתי להבין שליל הסדר וחג הפסח לא מזכירים רק חירות וגאולה אלא גם את מחירה של החירות. את האובדן העצום של יהודים לאורך שנות גלות ותקומה, רק כדי שנוכל להמשיך את התקווה, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". הרגשתי שהמסר הזה של שמחה ותקווה שאותו גדי ז"ל ביקש להפיץ הוא היסוד של חג המימונה.
בימים האלו אנחנו חווים גל טרור מאד דומה למה שהיה לפני עשרים שנה, ואולי זה הזמן לחדד עוד יותר את המסר של התקווה והשמחה. את פתיחת דלתות הבתים ובעיקר את פתיחת דלתות הלבבות. ויחד נשמח כולנו בחג המימונה ונמשיך לקוות ולהתפלל "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". תרבחו ותסעדו.
הרב אשר סבג, חבר הנהלת ארגון רבני צהר