לא רציתי שזה ישפיע עליי. לא תכננתי שזה יכווץ לי ככה את הבטן. רציתי שזה יעבור לידי, שאוכל להמשיך את חול המועד שלי וההכנות לחג כאילו זה לא נוגע אליי... אבל זה לא קרה.
זה הפך לי את הבטן, זה שיבש לי את היום, זה החזיר אותי שוב לשם, ללילה הזה, לחושך הגדול והסמיך ששקע עליי לפני ארבע וחצי שנים.
זה נכון, אנחנו לא ניתן להם לנצח, לא ניתן לטרור להכניע אותנו. אבל כן, אותי הם ניצחו. הנה עובדה, אני שבורה, מנופצת לרסיסים, מדממת טיפות של תרסיס צבע אדום שנקנה בכמה שקלים.
לא רציתי להרגיש מובסת. לא רוצה לתת להם את העונג הזה. בכל זאת, זו התחושה.
אבל מה שהם לא לקחו בחשבון זה שאני כבר יודעת מה קורה ללב שלי אחרי שהוא נשבר. למדתי להשתמש בכאב הזה ככוח שידחוף אותי קדימה, גבוה, למעלה.
למדנו למנף את הדמים האלה לרקוד עליהם להפוך אותם לתמונת ניצחון גדולה, כזו שתראה להם ולכולם, אולי כואב לנו, אבל אנחנו כאן, ואולי נפלנו, ואולי נרצחנו.
אבל אנחנו עוד כאן. לנצח.