שאלה
שלום הרב,
בתחילה היה קשה להתפלל בבית ביחידות, ללא בית כנסת וללא מניין. אך אחר כך התחלתי דווקא ליהנות מכך, להתפלל בשקט, עם עצמי. מאוחר יותר התחילו אצלנו מנייני חצרות. לקח זמן לגבש את המניין, אולם, כיום יש לנו מניין נחמד, כל השכנים יחד (יש גיבוש...). האם ניתן להמשיך במניינים אלו גם עכשיו כשניתן לחזור לבתי הכנסת גם ללא מסכות?
תשובה
התרגלנו. התרגלנו להתפלל בבית, התרגלנו לתפילת מרפסות וחצרות. לעתים הדבר נוח בגלל הקירבה ומפני שאין צורך ללכת עד בית הכנסת, לעתים הדבר נוח בגלל החיבור לשכנים, לעתים הדבר נוח בגלל החיבור עם המשפחה, ולעתים הדבר נוח מפאת מהירות התפילה... אולם ברור שהתפילה העדיפה היא תפילה בבית הכנסת ולא במנייני חצרות ומרפסות.
א. מעלתה של תפילה בבית הכנסת
הגמרא (ברכות ו.) אומרת:
תניא, אבא בנימין אומר: אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: "לשמוע אל הרנה ואל התפלה", במקום רנה שם תהא תפלה.
אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת, שנאמר: "א-להים נצב בעדת א-ל"; ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם - שנאמר: "א-להים נצב בעדת א-ל".
בבית הכנסת תפילתו של האדם נשמעת. בבית הכנסת השכינה מצויה. רבנו יונה (ברכות ד. באלפס, ד"ה אימתי) אומר בשם הגאונים שגם כאשר אדם נאלץ להתפלל בלא מניין, ישנה עדיפות להתפלל בבית הכנסת.
ב. מדוע ישנה חשיבות לתפילה בבית הכנסת?
המבי"ט (בית אלוקים, תפילה פרק ה') מסביר, שכיוון שבית הכנסת הוא מקום שמיועד לתפילה, הרי שיש בו קדושה מיוחדת, שיש לה משמעות לא רק בזמן התפילה אלא כל הזמן:
וכיוון שהוקבע מקום אחד להקדישו יתברך בעשרה, נעשה בית הכנסת, והוא יתברך מצוי בו.
ויש להוסיף, שארון הקודש וספרי התורה שבבית הכנסת מוסיפים לקדושתו של בית הכנסת. ועוד יש להוסיף: בית הכנסת הוא מקום שבו עם ישראל מקדש את שמו של ה' (בקדיש ובקדושה), מקום שבו עם ישראל פונה לקב"ה בתפילה, מקום שבו קוראים בתורה, מקום שבו זלגו דמעות רבות. כל אלו מוסיפים קדושה למקום, וגורמים לתפילה שתתקבל יותר. לכן, כאשר מתפללים בציבור בבית הכנסת הרי שיש כאן שילוב של שני דברים חשובים, המביאים למציאות שכינה: ציבור ובית הכנסת. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך (צ', ט):
ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור.
ג. השראת שכינה
כל שהסברנו עד כה הוא במובן הפרטי של כל אחד ואחד, שיש מעלה גדולה וקדושה גבוהה יותר לתפילתו בבית הכנסת. אולם ישנו עניין נוסף, המיוחד למציאות שלנו, שעדיין לא נבנה המקדש. בזמן המקדש, בית המקדש היה מקום השראת השכינה, מקום הקדושה והמקום שבו כנסת ישראל התחברה לה'. אמנם גם בזמן המקדש היו כנראה מקומות שבהם באו להתפלל מידי פעם (ראו למשל רש"י ירמיהו ל"ט, ח), אולם מקומות אלו לא היו מרכזיים, בוודאי לא כמקומות של השראת שכינה.
לאחר החורבן, החלו להקים בבבל בתי כנסיות. יחזקאל הנביא (י"א, טז) אומר: "וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם", וחז"ל מבארים (מגילה כט.), שהכוונה היא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות:
"ואהי להם למקדש מעט", אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל... דרש רבא: מאי דכתיב "ה' מעון אתה היית לנו" – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
זוהי דרשה מדהימה! בית המקדש הוא הבית הגדול והקדוש שהקב"ה משרה בו את שכינתו ומתגלה לעמו ישראל, וכולנו כמהים לבניינו, ויחזקאל הנביא מגלה לנו שישנו מקום שדומה לבית המקדש – בית כנסת! רבא אף מוסיף, שזהו מקום משכנו של ה'!
החשיבות של בתי הכנסת איננה רק מצד תפילתו של היחיד, ואפילו לא בשביל הציבור. חשיבות בתי הכנסת הינה בשביל קדושת כלל ישראל. השראת שכינה כיום, אומרים חז"ל, מגיעה לעם ישראל דרך בתי הכנסת. חז"ל (ויקרא רבה, שמיני, פרשה י"א) מספרים שאחז המלך ידע זאת, ולכן הוא נעל את בתי הכנסת בכדי לבטל שכינה מישראל:
אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות - אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בעולם. מה עשה [אחז]? עמד ונעל בתי כנסיות ובתי מדרשות... אין לך שעה קשה כאותה שעה.
ועוד אמרו חז"ל בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) שה' מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: "דרשו (את) ה' בהמצאו - איכן הוא מצוי? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות".
בית הכנסת הוא מקום השכינה. בית הכנסת הוא מקום שעם ישראל צריך לחזק, לרומם ולפאר. בית הכנסת הוא מקום שצריך לעשות מאמצים להגיע אליו שלוש פעמים ביום, ובכך לרומם מלכות שמים. גם אם בית הכנסת רחוק, לימדונו חז"ל, שיש שכר פסיעות (בבא מציעא קז.), ואדרבה, יש לעיתים עדיפות בכך שבית הכנסת רחוק.
סגירת בתי הכנסת הייתה הכרחית, כי חמירא סכנתא מאיסורא, ואין לקחת סיכונים בענייני נפשות. אולם, כעת, משהתבשרנו שניתן לחזור לבית הכנסת ובוודאי עתה שהדבר מותר אף ללא מסכות, יש ללכת בשמחה לבתי הכנסת ששם מתקבלת התפילה ביותר ושם מקום שכינה, ולהיפרד בע"ה לנצח מכל מנייני החצרות, ובכך להרבות קדושה ושכינה בעם ישראל.
ברכת ה' עליכם,
יוסף צבי רימון