שלוש שנים ללא שם
שלוש שנים ללא שם באדיבות ידיעות ספרים

יוליה שקודובה הייתה ניצולת שואה מסלובקיה ששלחה ידה בנפשה בגיל 47. שקדובה הייתה ערירית ולא הותירה אחריה ילדים, אך היא כן הותירה אחריה משהו אחר- ספר.

את הספר, שתיאר את קורותיה במחנה אושוויץ, היא כתבה שנים ספורות לאחר השחרור, בשנת 1962, עוד טרם עידן "כתיבת השואה" והעדויות שהחלו לצאת לאור בעיקר בעברית. אבל הספר יצא לאור בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית במהדורה אחת, ונשכח.

באותה שנה בה הוציאה שקדובה, שנולדה בשם יוצי פולדי באוגוסט 1914 בעיירה לבוצ'ה שבמזרח סלובקיה, את הספר היא גם הגיעה לביקור ראשון ואחרון של חברותיה למחנה ולכפר במדינת ישראל. אחת מהן היא אימה של חוקרת השואה חנה יבלונקה שעדיין בחיים, בגיל 106.

את העותק השני הביאה לפלדי מרצ'י, הדוד שלה שהתגורר בישראל, וזכור לכולנו ממשפט אייכמן ומהסרט "רשימת שינדלר" כאב שנפרד מהילדה עם המעיל האדום אותה לא ראה יותר.

כל השנים החזיקה בעליית הגג אמה של חנה יבלונקה את הספר של חברתה מהכפר ולפני 30 שנה פנתה חנה יבלונקה ליד ושם בהצעה להוציא את סיפורה של שקודובה לאור. אימה סרבה למסור את העותק היחיד שקיים בעולם לספר, ואנשי יד ושם הגיעו לביתה וצילמו עמוד עמוד מתוכו במטרה לתרגמו.

גם כשהספר היה מוכן לא היתה בנמצא תמונה של שקודובה לעטיפת הספר, שכן אין לה בני משפחה לבקש מהם. יבלונקה ומשפחתה יצאו למסע הרפתקאות ותחקיר סובב עולם מברטיסלבה, דרך פרדס חנה, משם לראש המכון לדוקומנטציה של סלובקיה, דרך שורדת שואה בת 98 בבית אבות בסלובקיה, דרך מחלקת הדרכונים של סלובקיה ועד יו"ר יד ושם ושר החינוך הישראלי.

שלוש שנים ללא שם
שלוש שנים ללא שם ידיעות ספרים

כעת, 80 שנה אחרי, סיפורה מרעיד הנימים רואה אור לראשונה בעברית. 'שלוש שנים ללא שם – מסלובקיה לאושוויץ' מציג בפני הקורא את מחנה אושוויץ-בירקנאו מבפנים ומספק הצצה נדירה אל קרביו של המחנה ואל חוויותיהם היומיומיות של הקורבנות היהודים, ובפרט אל חייהן של הנשים הצעירות בנות 16-30 שלא היו נשואות וטרם טעמו את טעמם של החיים.

כיצד פירשו את המראות והאירועים בזמן אמת? מתי ובאיזה אופן הבינו את מהותו של המקום שאליו הגיעו? איך עלה בידן לשרוד את התופת? את המענה לשאלות הללו ולרבות אחרות ימצא הקורא בין דפי הספר על פס הזמן הארוך של העדות ולאור המראות המשתנים במחנה.

תיאורי החיים במחנה, ייסורי השאול של צעדות המוות והשיבה הנוגה הביתה הם עוצרי נשימה, עוכרי שלווה ומטלטלים, אך בה בעת שזורות בהם אהבת אדם, רעות מופלאה ותובנות אנושיות מרגשות. סיפורה של שקודובה על אודות מי ששרדו באושוויץ-בירקנאו במשך שלוש שנים ארוכות הוא עדות ייחודית וחשובה מאין כמוה.

לפני שבועיים, נסע דובי איכנולד, מו"ל ההוצאה להביא אישית את הספר לאימה של חנה יבונקה בעברית, כדי שתזכה לראותו בעודה בחייה בגיל 106. היא היתה רופאה מחוזית של מחוז דרום של משרד הבריאות ומומחית לכירורגית בית החזה. היא טיפלה בניצולי שואה חולי שחפת ובעובדי הקמ"ג.