כשהסדרה שטיסל הפכה ללהיט בנטפליקס אני מודה שהייתי קצת מופתע. זו סדרה מעולה, ברור, אבל הנושא בו היא עוסקת, או יותר נכון הקהילה בה היא עוסקת, הם לא בדיוק הלחם והמחאה ממנו מכינים את הבידור הקליל שרוב האנשים צורכים בשעה לפני שהם הולכים לישון.
'שטיסל' פרצה את תקרת הזכוכית הזו עם סיפור אנושי נוגע ללב, משחק משובח וכמה סצנות וביטויים בלתי נשכחים, ו'המורדת' עוד סדרת להיט מבית היוצר של נטפליקס, הייתה זו שהחזיקה אותה פתוחה, גם אם כאן הדעות היו קצת חלוקות לגבי הריאליות של הסיפור האנושי שמוצג בה...
הסדרה החדשה 'ריקוד האש' היא אמנם הפקה ישראלית שכתבה רמה בורשטיין ומככבים בה יהודה לוי ונועה קולר ('חזרות', 'קופה ראשית'), אבל היא לגמרי מכוונת אל תקרת הזכוכית המנופצת של מעבר לים, ועם זכייה של יהודה לוי בפרס השחקן הראשי הטוב ביותר בפסטיבל Series Mania נראה שהיא בהחלט בכיוון.
'ריקוד האיש' היא הפעם הראשונה שהיוצרת המוערכת וזוכת פרסי האופיר רמה בורשטיין ('למלא את החלל', 'לעבור את הקיר') מביאה לטלוויזיה את הקסם הקולנועי שלה, וזה קורה בדרמה חדשה ומהפנטת המתרחשת בקהילה חסידית בטבריה.
פייגי (מיה עיברין) היא נערה צעירה בת 18 שאנחנו פוגשים אותה בנקודת שפל של חייה כשהיא מנסה להתאבד, ניסיון שנבלם רק בזכות התעקשותו של הרב נתן (יהודה לוי) שהיה האיש הנכון במקום הנכון.
הרב נתן הוא בנו בכורו של אדמו"ר הקהילה, וגם, אולי, יורשו. הצוואה שהותיר אביו משאירה את העניין בידיו, וגם מתווה את שני קווי העלילה המרכזיים של הסדרה: מי יהיה האדמו"ר הבא של החסידות? ומה יעלה בגורלה של פייגי? וכמובן, איך וכיצד שני קווי העלילה האלו ישתלבו בהמשך.
המקצב הפנימי של הסדרה עלול להיות מבלבל בדקות הראשונות, כשמצד אחד תוך כמה דקות אנו מספיקים לחזות במעבר יחסית מהיר בין שלוש סצנות שונות של חתונה, ניסיון התאבדות ואמא שמכה את בתה, ומהצד השני כל האחת מהסצנות האלו בפני עצמה מצולמת בנחת ובאיטיות, ולפחות לטעמי, קצת באיטיות מדי.
אבל עשרים דקות לתוך הפרק והדינמיקה הזו מתחילה לעבוד, משהו במקצב ובשילוב של המעבר המהיר בין הסצנות והדמויות, לדמויות עצמן שמתנהלות כולן כאילו יש להן את כל הזמן שבעולם עוזר לך לצאת מהעולם שלך – ולהיכנס לעולם של פייגי והרב נתן.
הליהוק של יהודה לוי הוא מצוין בעיניי (וכנראה גם בעיני חבר השופטים בפסטיבל Series Mania) וגם קו העלילה שהוא מוביל מצליח לסקרן. מריבות ותככים במשפחה הם תמיד חומר טוב לטלוויזיה, וכשמה שמונח על הכף זה כס האדמו"רות אז ההימור גבוה במיוחד וכמוהו גם סף המתח.
החוליה החלשה, או לפחות כך נראה לבינתיים, היא קו העלילה שמובילה פייגי. אמנם מיה עיברין קצת חיוורת וחסרת נוכחות כנערה חרדית אבל זה בדיוק הדמות שהיא אמורה לשחק כך שאין לשפוט אותה על זה, אבל בניגוד לסיפור על מאבק ירושה שדורש מאיתנו להסתקרן, הסיפור האנושי של פייגי דורש מאיתנו להזדהות. וזו, כפי שגילו לא מעט סדרות אחרות בעבר, דרישה הרבה יותר קשה.
אז את משוכת בניית והצגת הדמויות הסדרה עברה בהצלחה יחסית, אבל זה רק חצי עבודה. בפרקים הקרובים נגלה אם הדמויות והסיפור האנושי שמאחוריהן מספיק חזקים לא רק כדי לגרום לצופים לבוא, אלא גם כדי לגרום להם להישאר.