כשמדברים על השאלה 'היכן אלוהים היה בשואה?' צריך זהירות גדולה. מאידך כשלא עונים כלום, אלוהים עלול להיתפס כמנהיג את העולם בצורה סדיסטית מתפרצת ולא מובנת ח"ו.
לכן חשבתי להציע שלושה כיוונים המופיעים בחז"ל היכולים לפזר מעט את הערפל סביב השאלה.
התשובות הינן שכליות ואינן באות להקל על החוויה של הכאב אלא על המבוכה השכלית, ואין לערבב בין התחומים.
א - היכן היו בני האדם?
השואה האיומה אינה יכולה להצטמק להסברים קטנים של החלטות אנושיות, יש יותר מידי גורמים לא הגיוניים ובלתי מוסברים בהתפרצות שלה שרק עלילה אלוהית מכוונת יכולה לחולל, היא גם אינה תאונה והתפרצות עצבים בלתי מובנת של ה' אלא חלק מהאופציות שנכתבו ונצפו מראש, (ראה דברים כח, ובפרק לב.) הוזהרנו עליה, ולצערנו היא גם התממשה בסוף. בני אדם אינם יכולים לעשות דבר כזה.
ב - אלוהים היה בארץ ישראל
צריך לדעת ההתקיימות שלנו לאורך הגלות היא נס הנובע מאהבת ה' אלינו, וזה אינו נס רק של כמה שנים אלא של אלפיים שנה!
חז"ל מדמים את המציאות שלנו בגלות ל:"כִּבשה בין שבעים זאבים" (ילקוט שמעוני תהילים לה) כלומר, כמו שכבשה אינה יכולה להתקיים כמה שעות בין הזאבים, כך אין סיכוי לעם ישראל לשרוד בין הגויים כמה שנים.
לכן אין לתלות את הקיום הנצחי של עם ישראל, בו עצמו, אלא תופעה כזו חייבת לבוא מכוח התערבות חיצונית, של גורם עליון, השולט בהיסטוריה, ודואג להמשך קיומו של עם ישראל, מה גם שממלכות גדולות שמו להם למטרה לרדוף אותנו ולהשמידנו, וכנגד כל הסיכויים, ללא צבא, עם ישראל דל האמצעים, המשיך להתקיים ביניהם.
חריגה כזו, מוכיחה כי יד נעלמה – גורם חיצוני העומד מעל חוקי ההיסטוריה ושולט בהם – משפיע על מהלך העניינים בהיסטוריה, הוא מכונה 'השכינה' והיא השומרת על עם ישראל בגלות. "כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם" (מגילה כט)
כל זמן שהיינו בגלות השכינה שמרה עלינו עד שהגיע הזמן שלנו לחזור לציון, הקב"ה חיכה לנו הרבה זמן ולצערנו עם ישראל ברובו לא חזר. ואז הקב"ה התחיל לחזור "המחזיר שכינתו לציון", וברגע שהוא החזיר את השכינה לציון אין יותר שכינה בגלות וסרה מעלינו ההגנה הניסית ששמרה עלינו אלפיים שנה,
מימלא ניסיונות ההשמדה שתמיד היו, התגברו והתחילו להצליח כי היינו ללא הגנה, השכינה הייתה בציון ולא בגלות. (ראה תפארת יונתן דברים ל)
איפה אלוהים היה בשואה? הוא היה בארץ ישראל.
ג - ה' כל הזמן איתנו
אם אדם בריא נפצע קשה בכל גופו בגיל ארבעים, אנחנו שואלים איפה אלוהים? אבל אם יש תינוק חולה סופני, שכולם מנסים לפצוע ולהרוג אותו וכל הרופאים אומרים שיחיה מקסימום עד גיל שלוש אם לא ירצחו אותו הרבה לפני, והוא מאריך ימים עד גיל ארבעים ואז נפצע קשה בשליש מגופו בניסיון התנקשות. אין שאלה 'איפה אלוהים'? אלא יש קביעה ברורה שאלוהים איתו בעובדה שאינו מת עד עכשיו!
עם בגלות הוא חולה סופני, וודאי עם שמנסים להשמיד אותו באנטישמיות שאינה מוסברת, אין עם שיכול לשרוד בגלות, הגלות הינה בצורה טבעית גזירת שמד וכיליון וכל העמים שהוגלו ועברו מן העולם יוכיחו זאת, ודווקא בגלל אהבת ה' העל טבעית אלינו המשכנו להאריך ימים אלפיים שנה, כולל אחרי ניסיון ההתנקשות האחרון עם ישראל חי וקיים בארץ ישראל,
ההתמקדות בכמה שנים של הסתר פנים בגלות שנוצר לטובת החזרה לציון בהתעלמות ממכלול ההשגחה האלוהית עלינו, מולידה את השאלה 'איפה אלוהים היה בשואה'? אבל כשמרחיבים את המבט מבינים שאנחנו נס מהלך ושה' תמיד איתנו.
כאן בא המהפך, השאלה היא לא 'איך הייתה שואה?' אלא 'איך לא הושמדנו אלפיים שנה בגלות'?
בהרחבת המבט השאלה מתמתקת. כשרואים את כל התמונה ביחד מבינים את הצדק של ה' "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו". (תהילים יט י).
הכותב: הרב יהודה בן חמו ראש בית 'אמונה' בישיבת לב לדעת שדרות, ומחבר הספר אורות של אמונה- 52 סיבות טובות להאמין