לסבתא רושקה, סבתא של בעלי, יש מספר על היד. 52149. היא מאוד קשורה למספר שלה, שחוּדש על ידי הנאצים בכל פעם שדהה. ברזומה שלה שלוש שנות הישרדות באושוויץ. בלית ברירה היא השאירה שם הורים, אחים ואחיות, עולם וחיים שלמים שלא נותר מהם פירור. אפילו שהיא מעידה על עצמה שלא נותרו בה כוחות לצעוד, היא הלכה בגבורה את צעדת המוות. הנאצים חשבו שהם ניצחו כשהותירו אותה במשקל 34 קילו, רק שהם לא הביאו בחשבון את הכוח הבלתי נדלה שבה. היא התחתנה עם פסח לנגר, חייל יהודי ששירת בצבא הפולני והיה מהכוח שפתח את שער המחנה, לשם הועברו שורדי הצעדה והושארו למות. למרות שהמשפחה של פסח יעצה לו לא להתחתן עם השחרחורת הרזה מדי מאושוויץ (כי מי יודע אם יהיו לה ילדים, אחרי מה שהיא עברה), הוא ידע שהיא הבאשערט, הזיווג שלו. לסבתא רושקה וסבא פסח שלושה ילדים, שבעה נכדים, 21 נינים ושלוש חימשיות. ועוד לא התחלנו! למי שאומר שאסור לספור יהודים, סבתא רושקה סופרת את הצאצאים שלה כמו שחלפן סופר מזומנים. בהנאה. לספור אותם זו הנקמה הכי טובה במי שהעמיד אותה פעמיים בתור ל"מקלחות". אם לא בשביל המצווה, אז לכבוד הנקמה שלה אנחנו מהדרים ב"פרו ורבו ומלאו את הארץ". היום סבתא בת 96, נס מהלך בכל קנה מידה.
עדיין מרגישה את הדרגש
בחול המועד חגגנו בר מצווה לשלישי שלנו ונסענו לחגוג בפרטי עם סבתא רושקה. ניצלנו את ההזדמנות וישבנו איתה, ביקשנו שתספר לילדים מה היא עברה, שתכין את הגדול שלי לנסיעה לפולין. הם נוסעים מטעם הישיבה כדי להתחבר לשרשרת היהודית שממנה באו ושאותה הם מחויבים להמשיך. סבתא רושקה הסבירה לו איך למצוא במחנה את המיטה שלה, או יותר נכון את דרגש האבן שעליו ישנה עם עוד שבע בחורות, שאת שמן לא תמיד ידעה. רובן נרצחו עוד לפני שהספיקה להכיר אותן. "בלוק 15, כניסה ב, המיטה האחרונה מצד ימין, ליד החלון. כתוב על זה גם פיימן (שמה הקודם) וגם לנגר. אתה תראה". איך שהיא התחילה לדבר על אושוויץ המחשבות שלה הפכו צלולות, הפנים שלה נראו אחרות, צעירות יותר, ערניות יותר. כאילו הזמן חזר אחורה והיא שבה לשנות המחנה, כמעט נערה. החיות שבה דיברה גרמה לילדים לרעוד. היא סיפרה על דוד בניומין שעבד במחנה במקום שבו בזזו ליהודים את הכסף והתכשיטים לפני המקלחות, בהבטחה שהכול יוחזר אליהם אחרי כן. הוא השתמש במעט מהכסף, שכבר לא היה שייך לאיש, כדי לשחד את הממונים שיאשרו לו לבוא לבקר אותה חמש דקות. היא תיארה בדיוק רב כמה קר היה בחורף כשלעורה רק כותונת. כמה טוב היה כשהעבירו אותה לבלוק 1, כי הדרגש היה ליד המטבח והיא יכלה ללקק את מה שנשאר מסיר המרק.
בכל שיחה איתה אני מופתעת מחדש. פעם היא סיפרה שהיא זוכרת שנולד תינוק במחנה. הוא שרד ולימים גדל בנתניה. פעם היא סיפרה איך הנשים היהודיות שהיו נשואות לגרמנים היו מחכות כל יום שלישי ליד הגדר כדי שהבעלים הגויים יבואו לבקר אותן וכלום. בתור למשרפות הן עוד צעקו לה: אם בעלי יגיע, תגידי לו שחיכיתי. הוא לא הגיע. אף אחד מהגויים שהבטיחו תחת החופה לשמור על הנשים שלהם, לא הגיע.
גם הפעם, בחול המועד, כשהיא עטופה בשני בחורי הישיבה שלי, התעוררו בה זיכרונות חדשים. על הנשים שאזל להן הכוח לצעוד בצעדת המוות והתחננו לגרמנים שיירו בהן. אפשר היה לראות שהיא עדיין שומעת אותן מתחננות: "תהרוג אותי", היא מחקה את הבכי שלהן. פעם היא סיפרה לי שלא היה אכפת לה למות, כך שגם את השבר של הנשים הללו היא הכירה מקרוב. הבן שלי שאל אם היא זוכרת את המיטה, אם אפשר לקרוא לה ככה. היא הרימה את הידיים כאילו היא ממששת אותה. "כל יום וכל לילה. יש לילות שאני מתעוררת ואני בטוחה שאני עליה. אני מרגישה אותה ממש, כמה היא קשה וכואבת". זיכרון הוא דבר חזק, גדול מהחיים, ורושקה זוכרת הכול, גם אם זה נאמר יותר לאט מתמיד.
לזכור בלי לעדכן גרסה
לפני ליל הסדר חברה שלי נכחה בפורום שיח שאלות ותשובות של חילונים ודתיים. שאלה אותה אישה חילונית למה היא צריכה לשבת ערב שלם ולקרוא טקסטים שלא מובנים לה בכלל, חלק בארמית, חלק בשפה לא נהירה אף שהמילים כתובות בעברית. למה אי אפשר לשדרג את השפה ולספר את הסיפור בשפה עדכנית? חברתי שאלה אותה: מה יקרה בעוד 100 שנים, כשאת כבר לא תהיי פה והשפה שלך לא תהיה עדכנית? כשהנינים שלך יגידו "מה השפה הזאת לכם"? היא שתקה.
זה הכוח של העם שלנו. ההמשכיות. כוח הזיכרון. אנחנו יודעים לזכור. אנחנו זוכרים את הגזרה שכמעט הכחידה אותנו בפורים. אנחנו חוגגים את הניצחון שהשאיר אותנו יהודים בחנוכה. אנחנו יושבים כמלכים כבר מעל 3,300 שנים, כי בלילה ספציפי בשנה נגאלנו ויצאנו מעבדות לחירות. אנחנו עם שיודע לזכור. אפילו נפוליאון ידע זאת. מסופר שהוא הגיע לבית כנסת בתשעה באב וראה יהודים יושבים על הרצפה ממררים בבכי, עסוקים בקינות. הוא שאל מדוע הם בוכים והם ענו: כי חרב מקדשנו. מתי?! הוא התעניין. לפני אלפיים שנה, הם ענו. הוא הוכה בתדהמה ואמר: עם שיודע לבכות על העבר הכל כך רחוק שלו, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר.
אנחנו עם שיודע לזכור. בזכות השפה הלא ברורה, בזכות אכילת המצות בהסבה, בזכות קריאת המגילה, בזכות המתנות לאביונים, בזכות הדלקת שמונת הנרות בשמן זית זך, בזכות הישיבה בחושך, הקינות, בזכות אותן המנגינות המתנגנות בבתי הכנסת זה אלפיים שנים. בזכות ההליכה התמידית לאור ההנחיות שניתנו לנו לפני מאות שנים ויותר. אנחנו עם שיודע לזכור בזכות העובדה שלא עדכַּנו גרסה.
יש אנשים שלא מבינים את זה, לא רואים שהסוד של הזיכרון שלנו הוא והגדת לבנך הא לחמא עניא. הם טועים לחשוב שזיכרון הוא נצחי ורצוי שיהיה עדכני. אבל מה יקרה כשיום אחד כל האנשים עם המספר על היד, אלו שהזיכרון שלהם חי בתוך הגוף והנפש העייפים, כבר לא יהיו פה? מה יקרה בעוד מאה שנים, כשהילדים והנכדים של סבתא רושקה לא יהיו פה ולא יוכלו לספר לדורות הבאים איך הסבתא רבתא שלהם התעוררה לחיים כששאלו אותה על השנים הכי קשות בתולדות העולם שלנו והעולם הפרטי שלה? כשהם לא יוכלו לספר איך מרגישים חיבוקים של הסבתא הגיבורה ששרדה תופת, שאיבדה לנגד עיניה את כל משפחתה, שעלתה לארץ, שהקימה משפחה משל עצמה? על סבתא שתמיד עשתה פרצוף חמוץ ומצחיק כשבעלה נתן לה שוט של וודקה בקידוש? על סבתא שהנכדים והנינים שלה זכו לחזור בתשובה ולהחזיר את המסורות מבית אבא שנגזלו ממנה? מה אז? איפה יישאר הזיכרון הצורב הזה? איפה הוא יותיר חותם על הבשר שלנו כמו שהוא צריך להשאיר, לדורות שיבואו עד עולם? זה מפחיד להגיד - אבל הוא לא. אלא אם נשמר אותו, באדיקות, בדבקות, בלי לשנות פסיק, במסורת יהודית נצחית.
לתגובות: [email protected]
***