התחלה// נולד בשנת 1930 בעיר נירג'האזה שבצפון־מזרח הונגריה, שבה התגוררו 50,000 תושבים, מהם 5,000 יהודים. השני מתוך ארבעה ילדים.
דוגו// "כשלמדתי בתלמוד תורה קראו לי דוּדיוֹ. אחד הילדים לא ידע לבטא זאת וקרא לי דוגו, וכך התקבע הכינוי שלי. בהונגרית משמעות המילה דוגו היא פקק של בקבוק".
אבא// מאיר הי"ד. בשנת 1942, באמצע ליל הסדר, גויס לעבודות כפייה בקייב שבאוקראינה למשך שנתיים. "למרות התנאים הקשים, הוא הקפיד לאכול אוכל כשר".
אמא// גולדה לאה הי"ד. עבדה במכולת המשפחתית. "הבית היה ציוני־דתי, והיא תמיד סיפרה לנו סיפורים על ארץ ישראל ועל כך שנעלה לארץ ישראל".
מבריח שקצים// בניגוד לרוב היהודים בעיירה, המשפחה לא התגוררה באזור של בית הכנסת, אלא מחוץ לעיר. "לא עבר יום בלי שהיינו הולכים מכות עם הגויים. אבל היינו חזקים. כשהשקצים ראו שאנחנו חזקים, הם לא היססו לברוח".
הצרות מתחילות// שבועיים אחרי שאביו השתחרר מעבודות הכפייה, הנאצים כבשו את הונגריה והתחילו הצרות. "היינו צריכים לסגור את חנות המכולת שהייתה בבעלותנו. אסרו עלינו לצאת מהבית וחייבו אותנו לענוד טלאי צהוב".
לא אמות// את חג הפסח של השנה ההיא עוד חגגה המשפחה בביתה. "זאת הייתה כבר השנה החמישית של המלחמה באירופה, רוב היהודים בשאר המדינות כבר לא היו בחיים. אבל אנחנו עדיין היינו בבית שלנו. לאבא שלי היה חשוב שנאפה מצות מצווה לליל הסדר. הצלחנו לעקוף את המשטרה הנאצית שפטרלה ברחובות. בליל הסדר, כשאמרנו את מילות ההלל 'לא אמות כי אחיה... ולמוות לא נתנני', הוא פרץ בבכי".
אבנים על התריסים// בלילה ההוא נשמעה אזעקה וכל הגויים ברחו מחוץ לעיר. בדרך, רבים מהם יידו אבנים על תריסי הבית. "באותו זמן רקדנו סביב שולחן הסדר 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. בבוקר כבר לא היה אפשר להגיע לבית הכנסת, כי התחילו להביא את יהודי הכפרים לגטו שהוקם בעיר".
אל הגטו// במהלך החג קיבלה המשפחה הודעה כי עם תום החג עליהם לעבור לגטו. "עד הרגע האחרון קרצפתי את כלי הפסח, לאמא שלי היה חשוב ששנה הבאה נמצא אותם מצוחצחים. למרות בבוקר נכנסו הז'נדרמרים (שוטרי הכפר) ושאלו אם אנחנו מוכנים. אמא שלי ענתה בחיוב. לאחר שסירבה לתת להם את טבעת הנישואין שענדה, שניים מהם קפצו עליה ותלשו את הטבעת בכוח. אמא שלי פרצה בבכי נוראי. נישקנו את המזוזה ויצאנו מהבית בראש מורם. מובן שלבית הזה לא חזרנו".
דמעות של אמא// משפחת לייטנר נלקחה אל מרכז הגטו. "שהינו שם תקופה קצרה יחסית, ממחרת הפסח ועד לחג השבועות, ואז לקחו אותנו לבירקנאו. בגלל התעללות הגרמנים, אמא שלי נאלצה לגזור את הפאות שלי. ועד היום אני מרגיש את הדמעות שלה ברגעים ההם".
הרכבת יצאה בזמן// "כמה ימים לפני חג השבועות הכינו אותנו לקראת נסיעה למחנה עבודה. שאלנו מה לגבי החבילות שלנו, אמרו לנו שלא נדאג, הן יגיעו אחרינו. הביאו כמה עגלות כדי לקחת את החולים והזקנים - לא בגלל שחסו עליהם, אלא בגלל שלאייכמן היה חשוב שיגיעו כמה שיותר מהר לתחנת הרכבת ושהרכבת תצא בזמן ותגיע בזמן לבירקנאו".
בירקנאו// ביום ראשון, צהרי חג השבועות, הרכבת הגיעה לבירקנאו. יחד איתו הגיעו אביו, אמו, שלושת אחיו, דודתו, בנה, וכן המלמד ושלושים מחבריו לתלמוד התורה. "לדאבוני הרב, אף אחד מהם לא שרד. אני היחיד. כשהגענו, ראינו את הלהבות הבוקעות מארובות המשרפות והרחנו את ריח הגופות החרוכות. המבוגרים ניסו לנחש במה מדובר, התלבטו אם מדובר במכבסה או במאפייה. אף אחד לא העלה בדעתו שהגענו למקום הנוראי הזה שנקרא מחנה ההשמדה בירקנאו".
הלם// האסירים שקיבלו את פניהם תלשו את התינוקות מידי אמותיהם הצעירות והעבירו אותם לנשים מבוגרות יותר. "נשים שלא הסכימו, חטפו להם את התינוקות וזרקו אותם דרך החלון. היינו בהלם נוראי. מסתבר שבבירקנאו רצחו מדי יום 10,000 יהודים. כשהגיעו יהודי הונגריה, הנאצים הגבירו את הקצב ורצחו 15,000 ביום. הראש לא מסוגל לעכל זאת".
סלקציה גורלית// "עם הירידה מהרכבת, סידרו גברים ונשים לחוד. תוך שעתיים־שלוש אמא שלי ואחיותיי רחל ואסתר כבר לא היו בחיים. אני הצלחתי לעבור את הסלקציה. יחד עם אבי ואחי הובלנו לבית המרחץ וקיבלנו בגדי אסיר מפוספסים. בשיחות עם תלמידים אני שואל אם סלקציה זה דבר טוב וכולם עונים שלא. ואני אומר שסלקציה זה דבר טוב מאוד, כך יש סיכוי לחיים".
גיהינום// "זה היה כבר יום שני, מיום שישי לא אכלנו, שתינו או ישנו. שאלתי את אבא שלי מה זה הריח הנורא הזה, והוא ענה לנו: ילדים יקרים, כנראה הגענו לגיהינום. אתם חייבים לעשות כל דבר שביכולתכם כדי לחזור הביתה, לארץ ישראל, ולספר לכל העולם מה שהנאצים עוללו. זה מה שאני עושה עד היום בתור הצוואה של אבא שלי".
מתפצלים// ביולי 1944, בעוד דוגו נשאר בבירקנאו יחד עם עוד 4,000 ילדים, נלקחו אביו ואחיו שמואל למחנה העבודה בוכנוולד ומשם לברגן־בלזן. "הם היו ביחד כל הזמן. זמן קצר לפני סוף המלחמה, במהלך צעדת המוות, אבא שלי נחלש מאוד וההמון דרס אותו למוות. אח שלי שרד ועלה איתי לארץ. לפני ארבעים ושבע שנים הוא נפטר ממחלה קשה. משפחתו מתגוררת בתל אביב".
החורשה ריקה// למרות שהיה רק בן 14, הוא היה גבוה יחסית לגילו ולכן גויס למלאכת ניקוי מערכת הביוב של המחנה, ה"שייסקומנדו". "בתוך הדליים הקמנו מערכת דואר. העברנו אפילו חומר נפץ לקרמטוריום מספר 4, ופוצצו אותו מאוחר יותר. היינו חבורה של עשרים ילדים, ובכל פעם שהייתה מגיעה קבוצה חדשה לחורשה ליד המשרפות, היינו עוצרים את מכלית הביוב ורוקדים סביבם כדי לעודד אותם. עד היום אני לא מסוגל להשתחרר מהתמונה הזאת. יהודים עומדים בכניסה לקרמטוריום 5 ומחכים למותם. אחרי שעתיים־שלוש היינו חוזרים והחורשה הייתה ריקה".
שמע ישראל// לקראת ראש השנה ערך מנגלה סלקציה ובה בחר כ־1,200 ילדים, מהם חמישה מחבריו של דוגו. למחרת נכנסו משאיות ולקחו אותם. "זעקות האימים 'אבא, אמא, שמע ישראל' של הילדים ההם מהדהדות באוזניי עד היום. ביום הכיפורים היו כאלה ששמרו את מנת הלחם שלהם לסוף הצום, אבל עכברושים סחבו להם אותו מהדרגש".
נעליים מלאות אבנים// זמן קצר לאחר מכן התקיימה סלקציה נוספת, שבה היו צריכים לעבור מתחת לשער של משחק כדורגל. "מי שהיה נמוך מדי היה הולך למות, מי שהיה גבוה מספיק – עדיין לא. השטח היה מלא באבנים שטוחות ודוקרות, אבל היינו חייבים לעבור עם נעליים מלאות באבנים כדי להגיע לגובה הדרוש. אף אחד מ־25 החברים שלי שנותרו לא עבר, כולל בן הדוד שלי שמואל אייזיק. מילאתי את הנעלים באבנים, הסתכלתי בעיניים של מנגלה והצלחתי לעבור. בבוקר רצתי לצריף שלהם והוא היה ריק. ראיתי רק את הלהבות עולות מקרמטוריום מספר 3".
אין ייאוש// "באותם רגעים הייתי כל כך מיואש. 25 החברים שלי אינם, נשארתי לבד. אבל אמרתי לעצמי שאני חייב לצאת מבירקנאו, מה שלא יהיה. פתאום ראיתי אנשים מחכים לטרנספורט שייקח אותם לעבודה. הם קיבלו מספר על היד שעודכן אצל הצלב האדום. החלטתי לאמץ שם של מישהו אחר. התגנבתי פנימה וקיבלתי מספר על היד. הייתי כל כך מאושר שיש לי מספר על היד שמעיד על ביטוח חיים. ד"ר מנגלה חשב אחרת. אחרי הצהריים הוא הגיע לבדוק את הטרנספורט. התברר שמה שאני עשיתי, עשו עוד עשרים ילדים. החזירו אותנו, מחקו לנו את המספר, קיבלנו מכות רצח ונשארנו בבירקנאו לסלקציה הבאה".
תהילים בקור// באוקטובר 1944, כשפוצצו את קרמטוריום מספר 4, נערכה סלקציה שלישית. "נשארנו 1,400 ילדים מתוך 4,000. אמרתי תהילים פרק כ' ורעדתי מקור. איש אס־אס שאל אותי בן כמה אני, עניתי שאני בן 16. עברתי גם את הסלקציה הזאת".
ברגע האחרון// "זמן קצר לאחר מכן, בשמחת תורה, הבנתי שתם גם זמנם של 500 הילדים האחרונים. הלכנו לכיוון קרמטוריום מספר 5. הייתי בפחד נוראי, כל הדרך התפללתי 'אבינו מלכנו, חוס ורחם עלינו'. נכנסנו פנימה, ישבנו עירומים וחיכינו לסוף". באופן מפתיע, ד"ר מנגלה היה צריך חמישים ילדים לעבודה. דוגו היה ביניהם. "מי היה מאמין שמהמקום הנוראי הזה אפשר להשתחרר. גירשו אותנו עירומים חזרה למחנה. למרות זאת, הוא טרח להדגיש בפנינו שמבירקנאו יהודים יוצאים רק דרך הארובה".
מינוס 18 מעלות// המשימה הבאה הייתה קבירת תפוחי אדמה בתוך קש ואדמה, כדי שלא יקפאו. "כל יום, 15 איש נפלו תוך כדי עבודה וקיבלו כדור בראש. היה פחד נוראי. אין לי ספק שהקב"ה רצה שאשרוד ואקיים את הצוואה של אבא שלי. היה קור נוראי של מינוס 18 מעלות כשיצאנו בחודש ינואר לצעדת המוות. מי שהעז לקחת שמיכה – ירו בו".
חולם ובוכה// כ־60,000 איש יצאו לדרך והלכו בעיניים עצומות מהרוח החזקה, מבלי לאכול או לשתות. "באמצע הדרך אני חולם ובוכה. חולם את אמא שלי שמספרת שכל כך טוב בארץ ישראל, עד כדי כך שלחמניות גדולות, בילקלעך, גדלות על העצים. אני חולם ובוכה, 'אמא, תני לי בבקשה בילקלע אחד'. אמא שלי אומרת 'דוד, אני לא יכולה. רק כשנהיה בירושלים, בארץ ישראל'. התעוררתי מהחלום היפה והתמלאתי תקווה. כשעליתי לארץ, נסעתי לירושלים כדי לחפש את הבילקלעך על העצים. הגעתי לשוק מחנה יהודה וראיתי איך מטגנים את כדורי הפלאפל בשמן. פתאום שמעתי את אמא שלי אומרת 'דוד, מה שנקרא אצלנו בילקלעך – נקרא כאן פלאפל'".
מבצע דוגו// מאז, בכל שנה ב־18 בינואר, יום תחילת צעדת המוות, מצוין "מבצע דוגו" שבו אנשים בארץ ובעולם אוכלים פלאפל לאות זיכרון והזדהות. השנה השתתפו במבצע אלפי אנשים בעשרות מדינות ובהן צרפת, דרום אפריקה, מצרים, אוסטרליה, דנמרק, שווייץ, דובאי ואפילו באושוויץ – אכלו, הצטלמו ושרו "עם ישראל חי".
מאוטהאוזן// אחרי שלושה ימים של הליכה, פתחו הנאצים בירי לעבר הצועדים. מאות נשארו בצידי הדרך. הנותרים המשיכו לצעוד לכיוון אוסטריה. "במקביל אלינו נסעה שיירת טנקים לכיוון החזית, מעלינו חגו מטוסים רוסיים. חלק מהחברים שלי נהרגו באחת ההפצצות. בדרך ניזונו מעשבים ומשבלולים. ב־30 בינואר 1945 הגענו למחנה מאוטהאוזן באוסטריה, שם פגשתי את הדוד שלי, פנחס. הדבר הראשון שהוא שאל אותי היה אם הנחתי תפילין. הדבר היחיד שרציתי היה חתיכת לחם. ברחתי ממנו. למחרת באתי לראות מה שלומו וגיליתי שהקיבה שלו התייבשה מרוב רעב והוא כבר איננו".
שעות אחרונות// עם התקרבות קו החזית, פינו הנאצים את מאוטהאוזן והחלה צעדת מוות נוספת של 70 קילומטר אל גונסקירכן. "שלושה ימים הלכנו בגשם שוטף בלתי פוסק. גונסקירכן היה מקום נוראי, היו שם בסך הכול שבעה צריפים ללא גגות בשביל 17,000 איש. הייתי כל כך חולה שאפילו לא הלכתי לקבל את מעט האוכל שחילקו. הרגשתי שאלו השעות האחרונות שלי".
חזון העצמות// בשלב הזה כבר היו במחנה חבילות מזון של הצלב האדום שהיו אמורים לחלק. המפקד הנאצי של המחנה החליט להציל את עורו בכך שיחלק את המזון. "כמו בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, בכוחותיי האחרונים קמתי והלכתי לכיוון המחסנים לקבל אוכל. אלפים התנפלו על המחסנים, ולזה חיכו הגרמנים. היה קציר נוראי. מאות נהרגו. ברחתי חזרה לצריף ובכיתי. 'אבא, ביקשת ממני שאשרוד. לא דאגת לי. חילקו מזון ולא קיבלתי חבילה'. בפעם הבאה שחילקו מזון, הצלחתי להיות מהראשונים ולקבל חבילה. התאוששתי מזה מעט".
מי אני// ב־4 במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי בעלות הברית. "בלילה בא אליי מישהו שאמר לי שהגרמנים ברחו, אנחנו חופשיים. כל מי שנשאר הלך לכיוון המטבחים. גם אני הלכתי, אך בדרך התעלפתי ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, כעבור כמה שבועות, ראיתי מסביבי אמריקנים ששאלו אותי מי אני. לא זכרתי שום דבר. אחרי כמה ימים של התאוששות, ראיתי על היד שלי את שני המספרים, אחד מהם מחוק. ואז נזכרתי בהכול".
הביתה// אחרי שהרגיש קצת יותר טוב, ברח מבית החולים כדי להגיע להונגריה. "קיוויתי שאבא שלי ואחי יחכו לי בבית. הצלחתי לנסוע על הגגות של הרכבות, ובליל תשעה באב הגעתי לבית. כמובן שאבא שלי לא היה, אבל פגשתי את אחי שמואל, שהתגורר אצל שכנים גויים. הם דאגו לנו לקצת אוכל ובגדים".
הכשרה דתית// כשהבין שאין לו מה לחפש בהונגריה, החל לחפש התארגנות לעלייה לארץ. "רצו לשבץ אותנו בקבוצה של השומר הצעיר, הגעתי למפגש שלהם בליל שבת וזה מאוד לא מצא חן בעיניי. במקביל, גם בני עקיבא התחילו לארגן מושבה, ושם מצאתי את מקומי. נכנסתי להכשרה בהונגריה. מכיוון שסגרו את העלייה מהונגריה, הבריחו אותנו לצ'כוסלובקיה, ומשם לווינה ולאיטליה. עלינו על האונייה גלילה, וב־21 במרץ 1949 הגעתי ארצה".
על מדים// עם הגעתם ארצה לנמל חיפה, נשלחו השניים לבקו"ם בבית ליד, שם גויסו לצה"ל לחיל התותחנים.
למושב// לאחר השחרור הגיע למושב ניר גלים, שהיה חלק מגרעין ההקמה שלו עוד בהונגריה. ליד המושב קיבל שטח לגידול ענבים. כשהחלו לצאת משלחות מישראל לפולין, הצטרף אליהן כאיש עדות, וברבות השנים ליווה עשרות רבות של משלחות לפולין.
החצי השני// במושב ניר גלים פגש את רעייתו, שרה לבית וינברגר. ההורים שלה עלו ארצה בשנת 1924.
הנחת// שתי בנות, נכדים ונינים רבים. הבנות הן זהבה קור, אם לשישה ילדים – סופרת ידועה שכתבה בין השאר את הספר 'הסיפור של דוגו' בשפה קלה, ואראלה בלאו, אם לארבעה. "כל הנכדים והנינים שלי יראי שמיים, ברוך ה'".
אם זה לא היה המסלול// "אני די מרוצה מהחיים שלי כמו שהם".
במגרש הביתי
בוקר טוב// מתעורר בשש בבוקר ומתפלל שחרית. עד לפני שלושה חודשים עבד כמנהל חשבונות בסוכנות פז במושב. כיום, יומיים בשבוע הולך למרכז יום בקבוצת יבנה, עם ארוחת בוקר, התעמלות ושיעורי תורה. במקביל, כבר שנים רבות מעביר שיחות לבני נוער וחיילים במסגרת בית העדות במושב.
פלייליסט// "אני אדם שמח בדרך כלל, אבל המחשב תמיד פתוח לפניי עם סרטי השואה, ואני אומר לעצמי 'דוגו, מה שאתה עברת - אנשים עברו יותר קשה'".
השבת שלי// "זמירות שבת מבית אבא ומבית ההורים של אשתי, שהיו חסידי גור".
דמויות מופת// רש"י. "בחיידר לא כל כך אהבנו את רש"י, אבל אני לא יכול בלעדיו, הוא מסביר ומפרש בבהירות רבה. עד לא מזמן השתתפתי כל שבת בבוקר בשיעור גמרא עם רש"י שמוסר רב המושב, הרב צבי ארנון".
מפחיד אותי// "יש פתגם שאומר שעדיף לפחד מאשר להיבהל".
משאלה// "שכל הישראלים יחזרו בתשובה, יאהבו זה את זה וישמרו על היהדות לפחות בצורה מסורתית".
כשאהיה גדול// "אהיה כמו שאני. עם ישראל חי וקיים".
לתגובות: yosefpr@gmail.com
***