מימין: יונה לוי-גרוסמן וזהבה שקד
מימין: יונה לוי-גרוסמן וזהבה שקד צילום: לירון מולדובן

בכניסה למושב עין הבשור ניצב שלט עץ ועליו ברכת ברוכים הבאים. מעל שם המושב כתובים השמות ימית ואוגדה, דקלה ונביעות, זהרון וחרובית, פריאל ושדות - היישובים שמהם הגיעו מייסדי עין הבשור. עבור ישראלים רבים השמות האלה, שמות של יישובים שקמו בחצי האי סיני ופונו במסגרת הסכם השלום עם מצרים, אינם אומרים דבר. אפילו לא מצלצלים מוכר. ארבעים שנה חלפו מאז פינוי סיני מתושביו הישראלים, ונראה שכל האירוע, החל מהקמת היישובים ועד עקירתם, נמחק מתולדות המדינה.

המפגש עם המפונים משם מכאיב. מתחת לצלקת של פצע הפינוי עדיין רוחשים רגשות קשים של בגידה מצד המדינה ומצד העם, של טראומה וגעגוע. התחושה היא שלא דיברו איתם על זה מספיק, שלא הקשיבו לסיפור הזה. לא נמצא למאות המשפחות האלה מקום בדברי הימים של מדינת ישראל.

לחיות את האין־סוף

כשדלת הכניסה לביתה של יונה לוי־גרוסמן במושב עין הבשור נפתחת, הבאים מרגישים מיד את אווירת ימית. ציור גדול־ממדים של דיונות, דקלים שהרוח נושבת בנוף שלהם וים. בתוככי הבית נמצאים ציורי ענק נוספים של האומנית. הם מתעדים את חבל הארץ ההוא, הכמעט נשכח. "מדי שנה מגיעים לכאן ילדי בר־המצווה של המושב, כחלק ממשימות השנה. הם פוגשים פה את חוף הים של ימית, את היונה, שהיא לכאורה יונת שלום אך היא מאיימת על חורבות ימית. הם רואים את החולות של סיני ונופי השקדיות של הבדואים, וגם את הכאן ועכשיו: המקום שלנו, נחל הבשור ושדות החיטה מול שברי אנדרטת אוגדת הפלדה שהייתה בעיר ימית והוחרבה. האומנות היא סיפור. והבית מספר את הסיפור".

ללוי־גרוסמן יש סדרת עבודות על דיונות. "כשאת גרה בסיני את חיה את האין־סוף. את עומדת על דיונה ואז החול, השמיים והמים נפגשים. את עומדת בשתיקה וכל מה שאת מרגישה זה את תחושת האין־סוף שנכנסת לך לוורידים. לא מדברים על זה, זו הכרה פנימית. כל התובנות על החיים מגיעות שם".

מבחינת לוי־גרוסמן, דיונה היא לא רק ערמה של חול. היא אלגוריה, משל לפרט ולחברה. "החברה היא מסה ענקית שעשויה מאין־סוף גרגירים. אנחנו רואים את החלק העליון שעף עם כל משב רוח והוא המעצב את הצורה של הדיונה, אבל הדיונה עצמה היא המסה שלא רואים ולא שומעים אותה".

דני ויונה לוי־גרוסמן גרו בכלל בהרצליה. שניהם למדו בבר אילן, ולא חשבו להיות מושבניקים. אבל אז דני עשה את עבודת הגמר שלו על היישוב עוצם. הוא כל כך התלהב מהחלוציות והחקלאות, עד ששכנע את רעייתו להפוך למושבניקים בעצמם. הם הגיעו לתנועת המושבים, עברו תהליכי קבלה ונשלחו לסיני. "היינו מפא"יניקים, אבל העובדה שבגין עלה לשלטון ואמר שהוא מצטרף כחבר למושב נאות סיני נתנה לנו את הביטחון שהאזור רק ילך ויתפתח".

פתחת רפיח לא נראתה כמו הרצליה. מה חשבת על השינוי בנוף?

"הייתי בשוק. בעלי לקח אותי למושב שדות, שם היו כבר גינות ובתים קצת יותר גדולים, ואחר כך הלכנו למושב אוגדה. הוא אמר לי, 'זה יהיה כמו שדות'. עניתי לו שהמקום נראה כמו מחנה צבאי. היו שם בתים קטנים בין החולות". מה ששכנע את לוי־גרוסמן היה החום של האנשים וזרועותיהם הפתוחות. "אמרתי יאללה, עוברים". המעבר מחיי עיר למושב קטן, מעורב מאוד בחיי תושביו, לא היה קל. גם לא השינוי הפתאומי לחיי חקלאות. לבני הזוג כבר היו שני ילדים, ולוי־גרוסמן שהתה הרבה בבית עם הבת הקטנה וציירה.

"באוגדה היו רביעיות של בתים. כולם היו מאוד דומים. בהתחלה לא היו גינות בחצרות שיבדילו בין הבתים. הילדים היו יוצאים החוצה, משחקים אחד עם השני ולא יודעים לאן לחזור. לא פעם היינו פותחים את הדלת, ועל המשטח שלפני הבית ישן ילד. של מי הילד?" אנחנו צוחקות.

אחרי שמשפחת לוי־גרוסמן הסתגלה לחיי המקום, וגם העיסוק בחקלאות החל להאיר פנים, הגיעו הסכמי קמפ דיוויד. הכוונה הראשונית הייתה להחזיר למצרים את כל סיני, אבל לאפשר ליישובים היהודיים להמשיך ולהתקיים תחת שלטון מצרי. התושבים הפגינו, ואל ההפגנות הגיעו נבחרי ציבור כמו משה דיין ואריאל שרון. גם לוי־גרוסמן ביקשה לשאת דברים. "שאלתי אותם: איך אתם מעיזים להשאיר אותנו כך? הוריי עזבו את ברית המועצות כדי לגור במדינה בריבונות יהודית, לא במצרים. דבר שני, עכשיו, תחת שלטון ישראלי, בכל בית יש נשק. אם נהיה תחת שלטון מצרי וננסה להגן על עצמנו מפני שודד או רוצח ונהרוג אותו - מה צפוי לנו?"

אחרי ההפגנה הוחלט שהיישובים לא יישארו תחת ריבונות מצרית אלא יפונו. "יש לי רגשי אשם על השינוי הזה, כי היו אנשים שהתכוונו להישאר ולגור ביישובים תחת שלטון מצרי. אבל היה ברור שאי אפשר לעשות כזה דבר".

יש טענה שהיה אפשר להשאיר חלק מהיישובים תחת ריבונות ישראלית. הרי פתחת רפיח היא פלח קטן מסיני, בקצה שלה.

"לא היה סיכוי. סאדאת אמר: יהודים מזהמים את אדמת הקודש שלנו. הוא לא היה מסכים".

"ראו אותנו רק דרך החור בגרוש"

אחרי ההסכם הגיעו ההבטחות לפיצויים. לחלק מהמשפחות הובטחו סכומים גבוהים. או אז החלה החברה הישראלית להביט על המועמדים לפינוי כעל מתעשרים חדשים על חשבון המדינה, כאלה שעשקו וניצלו.

"ציירו אותנו כתאבי בצע. ראו אותנו רק דרך החור בגרוש. בט"ו בשבט שנה לפני הפינוי כבר היה ברור שאנחנו הולכים לשבת כאן, בעין הבשור, ומי שהיה בהנהלת הקבוצה שלנו פנה לקק"ל כדי לקבל שתילים לטעת פה. קק"ל סירבו והוסיפו מילה גסה למי שפנה אליהם. היו תושבים שרצו לצאת מהיישובים לפני הפינוי ולרשום את הילדים שלהם לבתי ספר במקומות אחרים בארץ, אבל ברגע שהם אמרו שהם מפתחת רפיח, המזכירות לא הסכימה לקבל אותם. פעם אחת הגעתי לחנות עם פנקס צ'קים שכתוב עליו 'בנק הפועלים ימית'. אמרו לי: קחי את הצ'ק שלך ולכי מפה". במקביל חששה לוי־גרוסמן ממלחמה בין התושבים לצבא. היא שמעה נבחר ציבור שאומר שצריך להישפך דם בימית כדי שלא יעזו לפנות שוב יישובים במדינת ישראל, ושמעה את השכן שלה שהתכוון למלכד את הבית בדשן ובלוני גז.

"התוכנית של השכן שברה אותי. פחדתי". היא החליטה לפנות לנשיא המדינה דאז, יצחק נבון, שהיה נשיא אהוב מאוד, לגולל בפניו את תחושותיה ולקרוא לו להרגיע את הרוחות. הלשכה ניסתה לדחות אותה, אבל לוי־גרוסמן התעקשה. אני ציירת, אמרה, אני רק רוצה לתת לו ציור במתנה. הפגישה נקבעה, והיא ליקטה את סיפורי התושבים על היחס הקשה שהם מקבלים מכל מי שגר מחוץ לפתחה. "נסעתי עם בעלי ועם הבת הקטנה שהייתה בת שמונה חודשים לירושלים. כל הדרך בכיתי, וגם כשנכנסתי אליו סיפרתי ובכיתי, סיפרתי ובכיתי". הפגישה, שהוקצבו לה חמש דקות בלבד, התארכה והתארכה. "ביקשתי ממנו לבוא, לשמוע את האנשים ולהרגיע את כולם. למחרת חברת הכנסת שושנה ארבלי־אלמוזלינו הופיעה בבית הספר האזורי בחבל ושוחחה עם המנהלת, והנשיא נבון יצא בקול קורא לקבל אותנו בחיבוק. הרוחות נרגעו". לוי־גרוסמן נזכרת ובוכה. החוויה הקשה ההיא עדיין צרובה עמוק. נבון עצמו הגיע לבקר בפתחה רק מאוחר יותר, כחודש לפני הפינוי, כשהכול כבר היה סגור ומגודר, ואנשים כעסו שהגיע כל כך מאוחר.

בפינוי עצמו היא לא נכחה. "כמה ימים לפני כן אח של בעלי בא לקחת אותי ואת הילדים להורים בהרצליה, כי מבחינה נפשית היינו מעורערים".

כשחשבו לאן הם ממשיכים ממושב אוגדה, היה ברור לבני הזוג שהם רוצים בית פרטי קטן ושקט. "חיפשנו בכל המושבים במרכז הארץ. ברגע ששמעו שאנחנו ממפוני סיני הקפיצו את המחיר, מ־50,000 דולר לבית ל־200,000". הפיצויים שלהם לא היו גדולים, משום שלא היה להם הוותק של אנשי מושב שדות ולא רכוש של המושב. "אנחנו קיבלנו פיצוי כדי שנוכל לקנות משהו". שכנים עודדו אותם לבוא איתם ליישוב החדש שיוקם בחבל אשכול, והם באו.

איך היה לכם כוח להתחיל מחדש?

"זה כמו תרופה. היא מרה ואת צריכה לקבל אותה. זה הריפוי, למרות שהטראומה עדיין מוחשית. את בונה ואומרת לעצמך שצ'יק צ'ק אפשר להרוס את זה". בהתחלה לא היה חשמל וגם לא מים, ואספות התושבים התקיימו סביב המדורה. "היה ויכוח על שם היישוב החדש. מפוני שדות רצו לקרוא למקום על שם המושב, אבל ילדה אחת בכתה ואמרה שאם יקראו לנו שדות יפנו אותנו". אחרי דיונים הוחלט על השם עין הבשור, על שם הנחל הסמוך.

הרגשתם שיש כאן שינוי כיוון בסיפור הישראלי? עד היום בנינו יישובים, פתאום אנחנו מפנים?

"אני לא ראיתי את זה ברמה הזאת, אלא ברמה היותר אנושית. פתאום הבנתי עד כמה התקשורת משקרת. הרגשתי שלכל מקום שאני הולכת יש סביבי זאבים שמבקשים לנעוץ בי את שיניהם, וחשבתי: הזהו האדם? האם הם לא מוכנים לשמוע קודם כול את הסיפור? הם היו מוסתים ולכן התנפלו על המפונים. הרגשתי שהמדינה קורסת, לא בגלל דונם פה ודונם שם, אלא כי אנשים מפסיקים להיות בני אדם".

23 שנים אחרי פינוי ימית התבצעה העקירה מגוש קטיף. מבחינת לוי־גרוסמן הייתה זו דריכה כואבת על פצעים שלא נרפאו. "זו הייתה תקופה שנסעתי בה הרבה לאופקים, ובדרך מכאן לשם היו מחסומים. כל בוקר הייתי קוטפת תאנים מהעץ שלנו, לוקחת איתי בקבוקי מים ונשנושים, ובכל מחסום הייתי עוצרת, מכבדת את החיילים ואומרת להם 'את רוע הגזרה אני לא יכולה לבטל, אבל תהיו אדיבים ונחמדים. תתייחסו לאנשים האלה כאילו הם אבא ואמא שלכם', והייתי בוכה". גם עכשיו היא בוכה.

עשרים שנה של שתיקה

החצר הקטנה של מרכז המבקרים 'הגדת חבל ימית' שבמושב דקל מרוצפת באבני המדרכה של כיכר העיר ימית. חוץ מזה תוכלו למצוא כאן שלטים אותנטיים של שמות היישובים, איור קיר גדול שיכניס אתכם לאווירה, חפצים ששימשו את התושבים, סרט שמספר את סיפור החלוציות וסרט על הפינוי, וגם את זהבה שקד, האישה שזהו מפעל חייה בשנים האחרונות. היא חיה ונושמת את ימית ואת סיפורה יום יום, ונאבקת להביא אותו אל התודעה של אזרחי ישראל. אני מתקשה להבין למה הסיפור הזה לא תפס מקום מכובד בתולדות ימיה של המדינה. יש כאן סיפור התיישבות ציוני וערכי, שאחרי מרירות סופו, הוא ממותק באחרי־מות מפואר. תושבי החבל הקימו שורה של יישובים בנגב המערבי: תלמי יוסף, דקל, סופה, חולית, עין הבשור, נתיב העשרה ופרי גן, וגם אלי סיני ועצמונה שהוקמו בגוש קטיף. אבל מי יודע את כל זה?

שקד מספרת שאפילו במושב שלה, דקל, שאותו בנו יוצאי העיר ימית, לא דיברו על הנושא במשך עשרים שנה. "זה נורא כאב. התחושה הייתה שאם ניגע בזה אנחנו לא נבריא, לא נצא מזה. אפילו עם בעלי לא דיברתי על זה. פחדתי לגעת".

למרות שכולכם שותפים לאותן חוויות טובות ורעות?

"לפני כמה שנים הגיע אליי העיתונאי זאב אברהמי, שהתגורר כילד בסיני. הוא סיפר שיש לו הוכחות לכך שהפינוי הביא המון אסונות - שכול, גירושין והתאבדויות בקרב המפונים". אברהמי סיפר שאחותו חלתה בסרטן ונפטרה מעט אחרי הפינוי. היא הייתה חיילת צעירה. אביו חילק את הפיצויים לכל דכפין, עד שהפך בעצמו לחסר בית. שקד לא ערכה מחקר בנושא, אבל זו גם התחושה שלה. "אני בקשר עם הרבה אנשים מחבל ימית ואני שומעת סיפורים מאוד עצובים. גם בדקל חווינו בהתחלה המון אסונות. היחד, גם בלי לדבר על מה שהיה, עודד וליטף. לא נתנו לכאב הזה להכות בנו". גם בדקל, כמו בעין הבשור, התחילו לעבוד כבר למחרת הפינוי. "זה היה במודע. לא רצינו להיכנס לבור הזה".

השינוי החל לקרות עשרים שנה אחרי. "בתת־מודע היה ברור לי כבר ביום שיצאתי מימית, שהסיפור הזה צריך להיות מסופר. לא חשבתי שאני אהיה יוזמת ושותפה לזה. חשבתי בתמימות שעין הבשור הוא זה שיקים את מרכז המבקרים, כי המקימים שלו הם יוצאי שדות - המושב הראשון והחזק בחבל. הם הגיעו לכאן עם עוצמה ובאמת לאורך השנים דיברו על חבל ימית, אבל זה לא הגיע".

בשנת תשס"ב העלו במושב מופע גדול לרגל עשרים שנה לחבל שלום, שהוקם כתוצאה מפינוי ימית. "פתאום חזרנו אחורה, ראינו דברים, ושאלתי את עצמי איך ייתכן שהפרק הזה בהיסטוריה של מדינת ישראל נעלם. הלכתי בתמימות למשרד של אגודת חבל שלום ואמרתי למנהלת: צריך להקים מרכז מבקרים שיספר את הסיפור של חבל ימית. אז היא נתנה לי שלושת אלפים שקל ואמרה לי: קומי תעשי מעשה". בעשר אצבעות של כמה חברות מהמושב הוקם מרכז המבקרים. בכל פעם קיבלו עוד תקציב צנוע מאוד (שלא לומר מעליב), ולאט לאט בנו מקום שמתעד את סיפור העיר והיישובים מסביבה, את אורח החיים בחבל, את המאבק וגם את הגעגועים.

המיקום המרוחק, המתיחות הביטחונית באזור והיעדר תקציב מסודר גורמים למיעוט מבקרים ובתי ספר במרכז ההנצחה. שקד עצמה עובדת בהתנדבות ומתקשה לגייס מתנדבים נוספים. ביום העצמאות, אגב, המקום יהיה פתוח ללא תשלום, אך בהרשמה מראש.

חיים של חופש וסוכריות

בני הזוג שקד הגיעו לעיר ימית מנתניה. זה היה שיגעון של נמרוד - הוא רצה להדרים ולגור בעיר הקטנה, המתפתחת. זהבה התאהבה באוויר ובאווירה ושם, הם שכרו דירה במרחק הליכה מהים. "להיות בימית זה כל הזמן לנשום את האווירה, את המקום, את הנוף. זה מרחיב, זה רוגע, זה עושה הכי טוב". שקד מספרת עד כמה החיים בעיר היו חיי חופש. "מדי פעם היינו יוצאים לחברים בערב. הבן שלנו, ניצן, נרדם. אין בייביסיטר, הכול פתוח. כשאנחנו חוזרים הביתה ניצן לא במיטה. אנחנו יורדים למטה ומגלים שהוא אצל השכנים, חוגג על עוגות, סוכריות ושתייה מתוקה. כיף חיים. זו הייתה תופעה, כל אחד שהיה בחבל ימית יספר לך".

משפחת שקד הייתה בטוחה שהעיר ימית תגדל ותתפתח כפי שצפו לה. הם לא דמיינו שתונף מעליהם חרב הפינוי. הם מחו, הפגינו, חתמו על עצומות, אך לבסוף הבינו שלא יוכלו לשנות את רוע הגזרה. בשלב הפיצויים התברר שמי ששכר בית בימית קיבל 50,000 לירות, מה שאִפשר רק לקנות בית עם משכנתא. "הפיצוי של תושבי שדות היה מאוד מוצדק. הם גרו בחבל 11 שנה והותירו מאחוריהם הרבה. אבל הפיצוי שלנו לא היה דומה למה שהם קיבלו".

ובכל זאת מסתכלים עלייך כעל מישהי שעשתה סיבוב על חשבון המדינה. איך מתמודדים עם זה מול החברים והמשפחה?

"עצוב, עצוב, עצוב. בזו לנו והיה קשה מאוד להגיע אל המשפחה הקרובה שלך, אל האחים והאחיות, הגיסים והגיסות. הם שאלו 'למה בכלל הלכתם לשם'. במרכז הארץ בכלל לא סבלו את התושבים שהגיעו מחבל ימית. בעיני התושבים שם אנחנו היינו עושקי המדינה ומתנגדי השלום. השנאה הזאת גרמה לנו לעזוב את ימית. בסדר, אנחנו נלך, רק תפסיקו לרדת עלינו". היחס שקיבלו מהאנשים בחוץ היה מנוגד לחלוטין לתחושה הפנימית של מה שהם ניסו לחולל. "להבנתי עשינו מעשה מדהים וערכי, ועוד בסוף בחרנו לעזוב בכאב מקום נפלא וללכת למקום שהוא לא כלום, שהוא מדבר, ולהתחיל מחדש. ולמרות הכול בנינו מושב לתפארת, למדנו לעשות חקלאות מאפס".

איך היה לכם כוח להתחיל מיד?

"זה לא שהיה כוח. נתלינו בזה, כי היינו בטוחים שהתעסוקה והצורך להתפרנס יביאו לנו את המרפא. נהיה עסוקים במשהו אחר ולא בטראומה שהשארנו מאחור".

הסיפור שלכם, אני אומרת לשקד, מהדהד את סיפור גוש קטיף בכל כך הרבה היבטים כואבים. היא מהנהנת ומחדדת הבדל חשוב: "איתרע מזלנו והפינוי שלנו לפחות קיבל תמורה. שלום. אני ממש מרחמת על תושבי גוש קטיף שאחרי שהם יצאו משם התחיל טרור הטילים והירי. לא רק שלא קיבלנו שלום, קיבלנו מלחמה".

זה מנחם אותך שעזבתם ולפחות יש שלום?

"כן, במידה מסוימת". אגב, את הטילים הם מרגישים היטב: מושב דקל מרוחק שבעה קילומטרים בלבד מעזה. במבצע עופרת יצוקה נפל קסאם על גג חדר השינה של השכנים שלהם. הגזרה לא שקטה. גם במובן הזה הם עושים כאן ציונות.

בסוף הסרטון המוקרן במרכז המבקרים, מתייחסים תושבי החבל לשאלה: אם מחר יבנו מחדש את היישובים בחבל ימית, האם תשובו לגור שם? יש אנשים שמשיבים שלא, אחרים עונים בלי היסוס "כן", למרות שהם כבר מגרדים את גיל 70. הגעגועים למה שאבד אינם פוסקים. שקד עצמה לא תשוב לשם, כי יש לה כאן הרבה: עשייה, אחוות חברים ומפעל חיים בן ארבעים שנה. "וגם, אני רוצה להקל על עצמי. זה לא ריאלי, אז חבל לדמיין את זה".

אדריכלי העיר לא יודעו על הפינוי

"מי שהקים את ימית הייתה מפא"י, לא גוש אמונים, והיא שפכה שם 100-80 מיליון דולר במשך שלוש שנים. בגין הגיע לאספת תושבים ואמר שזו תהיה עיר בת 120,000 איש. אני מאוד רציתי שהמקום יתפתח, היה לו פוטנציאל אדיר", מספר אברהם בר אילן, שניהל את הפיקוח והיה אחראי על תיאום התכנון והביצוע של העיר ימית. בר אילן התגורר בשנות השבעים ברחובות. הוא היה נשוי ואב לבת. במשך למעלה משנה נסע כל יום מרחובות לימית, ובשלב מסוים היה ישן שם לסירוגין. בתום תקופה החליט לעבור עם משפחתו אל העיר שהיה שותף מלא בבנייתה. "נכנסתי לפרויקט שהיה מבולגן בצורה שלא תתואר. משרד השיכון עשה הרבה שטויות והייתי צריך לשקם את זה. בשלב מסוים ראיתי שצריך לשנות את תוכנית המתאר". בסופו של דבר נבנתה עיר עממית ורגועה. "כולם הכירו את כולם. זה היה מקום מאוד נעים, 400 מטר מהים, בין הבתים היו מדרכות להליכה או לרכיבה על אופניים, בלי כבישים. פיתחנו את חוף הים משובץ הדקלים. השקענו שם הרבה".

את יום חתימת ההסכם הוא זוכר כאילו היה אתמול: "ישבנו בקומה השנייה של מבנה בן שתי קומות, נציגים של 12 משרדי אדריכלים ויועצים, מתאמים איך ממשיכים לפתח הלאה, ואז מגיע מי שתכנן את אזור התעשייה של ימית, ואמר 'מה אתם יושבים ומדברים על העתיד, לא שמעתם מה קורה? בגין חתם על הסכם עם סאדאת'. לא קיבלנו הודעה רשמית על הפינוי".

בר אילן מספר שכולם התקשו להבין שזה אמיתי. הוא המשיך לעבוד ולבנות את רחוב האיקסים, קוטג'ים לאורך הרחוב המרכזי. "בכל בוקר קמתי ועשיתי דברים בניגוד לצו מצפוני. המדינה בנתה את המקום במיטב כספה ומכרה את הבתים לאנשים".

בר אילן הצטרף לתנועה לעצירת הנסיגה. כשהוא מבקש לספר על המאבק ועל הימים האחרונים בימית, הוא מתקשה מאוד. שיחתנו נקטעת כמה פעמים כשהוא משתנק ומשתתק. עבורו זו הייתה יצירת כפיים, עניין אישי ואידיאולוגי כאחד. "הייתי מעורב בכל גופי ונשמתי בנושא המאבק. שנה לפני הפינוי ראינו שלא יהיה מי שייאבק על העיר, אבל לא עוזבים את ארץ ישראל ככה, עם מזוודות. צריך להילחם עליה. הבאנו לשם אלפים. קיווינו שמשהו יקרה. היו גמגומים בהסכמים וגם סאדאת נרצח. חשבנו שזה יגמור את הסיפור". אבל זה לא קרה. בר אילן הפך להיות מנהל הישיבה בימית, ואחר כך הקים יחד עם הרב ישראל אריאל ישיבה בשארם. מדי שבוע הוא היה נוסע שעות ארוכות כדי להביא להם מזון וציוד. הוא זוכר היטב את הפסח האחרון והמרגש, וגם את שביעי של פסח על חוף ים סוף.

היום שבו היו צריכים לפנות את ביתם כבר חלף מזמן. הטרקטורים הרסו את הבתים מסביב. רעש נוראי של הרס וריח של דיזל היו בכל מקום. רעייתו כבר לא הייתה יכולה לשאת את זה, וחבר לקח אותה לעיר רחובות. בר אילן נשאר. "כבר לא היה חשמל. ישבתי לאור הנר. כשחברים באו, הרגשתי שהם מנחמים אבלים". עד כמה הוא היה עצוב? הצמידו לו שומר כי חששו שישלח יד בנפשו. אחרי פסח הם ביקשו שייתנו להם עוד שבת אחת אחרונה. "פינו אותנו מימית כי פוצצו את המרכז המסחרי. עשינו את השבת עם הרב לוינגר ואנשים נוספים שהגיעו מבחוץ. זו הייתה שבת מלאת עוצמה שבסופה עשיתי קריעה. ככה הסתובבתי שבוע, עם חולצה קרועה".

מימית הוא הגיע היישר לגוש קטיף. בתוך עשרה ימים הוא היה צריך להקים שם מחדש את הישיבה שהייתה בימית, ואחר כך היה מעורב בהקמת נווה דקלים. ניסיונו הרב וקשריו במשרד השיכון עזרו לו לקדם את היישוב. "האמת היא שאני לא יודע איך היה לי כוח לזה. גם עכשיו כשאני מדבר על זה אני נחנק. אוזרים כוח, אין מה לעשות. ראיתי, לא עלינו, שאם מתרגשת עליך איזו שואה, אתה צריך לבנות מחדש, מתוך החורבן". בר אילן התגורר בגוש קטיף, ושם נפטרה אשתו. הוא נישא בשנית ונולדו לו חמישה ילדים. אבל גם גוש קטיף לא נשאר על כנו. גם משם הוא נעקר. היום בר אילן מתגורר בניצן, אחרי הגירוש השני שלו. הוא כואב, אבל לא מיואש. הוא מסביר באריכות על פי המקורות שכל מה שחרב ייבנה, וזה עוד יקרה בכפל כפליים. "יש כאן עניין עמוק. המקומות האלה היו חייבים להיהרס כדי שייבנו מחדש".

***