לא אשכח את יום הזיכרון ההוא שבו הבנתי פתאום שהשואה לא הייתה בשחור־לבן, שהאנשים שעברו אותה לא חיו חיים קפואים מאחורי זכוכיות משמרות, שהם לא היו בני אדם אחרים מעולם זר ומנוכר.
אני זוכרת היטב את הרגע שבו תפסה אותי השואה חזק בבטן וכיווצה כמו שרק ודאות שמגיעה אחרי שנים רבות יכולה לעשות. כמו משהו שרק דבר קרוב מאוד אליך יכול לחולל.
זו הייתה יכולה להיות אני
זה היה יום שואה לא יוצא דופן במיוחד, לא שמעתי שיחה שטלטלה אותי ולא ראיתי סרט שהותיר בי מחשבות נוגות. ישבתי ליד המחשב וכתבתי כתבה, לידי ישן בעגלה הבן השני שלי. הראשון היה בגן, לבוש בכחול־לבן כמצוות היום. ואז החלה הצפירה, ואני חשבתי על סבתא שלי שהגיעה לאושוויץ עם ילד בן חמש ותינוק בן כמה חודשים. והנה אני במצבה אז: אישה צעירה, עם שני ילדים, עסוקה בענייני היומיום. עבודה, בית, כביסות, הנקות. חיים. ברגע אחד הפכתי להיות היא. פתאום הכתה בי השאלה מה הייתי עושה לו הייתי נאלצת למסור את שני ילדיי אל המוות ולשרוד אחריהם, כמוה. האם הייתי מצליחה לעבור את החודשים הארורים באושוויץ? האם הייתי יכולה להיות שוב לאיש, להרות וללדת כפי שהיא עשתה? האם הייתי דנה את עצמי, סולחת לעצמי, יכולה לנשום בין הגעגועים?
באותו יום לא הפסקתי לחבק את ילדיי, ומאותו יום לא שכחתי לרגע שהשואה קרתה לאנשים רגילים שחיו חיים רגילים. אנשים ששרפו לפעמים את התבשיל של ארוחת הצהריים, התווכחו קצת על פוליטיקה וקצת על ועד הבית. אנשים שהלכו לעבודה כל יום ולפעמים לא סבלו את הבוס, נשים שהיו עקרות בית שעשו ניסים מכרוב ותפוחי אדמה וחלמו לחתן את הילדים. היו כאלה שהקדישו את חייהם לתורה, וכאלה שקיימו מצוות כי כולם מקיימים, וגם כאלה שניסו להימלט מהגורל היהודי שלהם והיטלר וסיעתו הזכירו להם מאין באו.
השאלות שהיו לי לסבתי ולדודים שלי, שלא זכו להגיע לגיל שלומדים בו לקרוא, רק גדלו והתרחבו מאז, אבל הן נולדו אצלי כשכבר לא היה את מי לשאול. כך שהשואה בחוויה הכי ראשונית שלי היא אילמות. היא שתיקה וחוסר ידיעה. סימן שאלה אחד גדול. לו הייתי יכולה, הייתי הבן שלא מפסיק לשאול. לא רק מאיפה הלכת ומתי גורשת. אלא מה הרגשת ומה חשבת וכמה זה כאב. ואיך היו החיים שלפני. מה היו שרים לך לפני השינה ואיזו בדיחה אבא שלך היה מספר כדי להצחיק אותך כשנפלת. איך היה נראה הבית שלך, והרחוב, והעיירה. הייתי שואלת מה איבדתם שם והייתם רוצים שנזכור, ואיך קמתם אחר כך והולדתם לנו הורים ודודים ומדינה. ומה הצוואה שלכם אלינו. מה הייתם רוצים שנתקן בעולם הזה בעבורכם. אבל אין לי את מי לשאול. יש כאלה שזכו, שהיה מי שידבר איתם, מי שישיב על הקושיות, שימלא את החלל. אני, ורבים כמוני, לוקחים את החור הזה בלב איתם לכל מקום.
מתכווצים מתחת לצל
צריך לספר את השואה, לספר אותה בכל הכוח, כדי שלא תישכח. הצוואה לבני הדור השני ועכשיו גם השלישי היא לחקור את הסיפורים המשפחתיים, הטלטלות, החוויות, הכאבים והאכזריות ולהעביר אותם הלאה. גם האילמות והדממה והאין אונים הם חלק מהסיפור הזה. השתיקה מול הרוע העצום, הלא נתפס, מול שיתוף הפעולה של הסביבה, השמחה לאיד, השמחה על ההזדמנות להרוג יהודים ולחסל אותם בלי שעשו דבר. גם השתיקה היא חלק מכל זה, אבל אסור לנו לשתוק.
רבים ניסו ומנסים להסביר את האנטישמיות. לא רק לשיר "והיא שעמדה" בפסח, אלא ממש לתת סיבות לשנאה הגדולה שמלווה אותנו כמו צל, לכל מקום שנלך. לפעמים הצל קטן, נסתר, כי שמש גדולה תלויה מעלינו. לפעמים צל האנטישמיות כל כך גדול, מאיים לטרוף אותנו, ואנחנו הולכים וקטנים, הולכים ומתכווצים.
הצל הזה לא נעים. אי אפשר להיפטר ממנו. אם היהודים עניים מדי זה לא טוב, עשירים מדי גם לא. אם אין להם מדינה זו סיבה לשנוא אותם, ואם יש להם מדינה זו סיבה לא פחות טובה. העובדה שהאנטישמיות אינה ניתנת לפרשנות רציונלית מביאה להתכחשות. להקטנה ורידוד של מה שהיה שם, באירופה ובצפון אפריקה לפני 75 שנה, ולהשלכה מעוותת על מה שקורה סביבנו היום.
לא כל שנאה היא שואה, גם אם זו מלחמה אכזרית ככל שתהיה. רצח עם שמתרחש בעולם הוא כואב מאוד, צריך להיאבק בו ולסייע לנרצחים. אבל הוא לא שואה.
קשה לנו, עם רדוף שכמונו, להודות ברדיפה הזאת. לא כיף להיות שנוא. כולם רוצים להיות מקובלים, מימי הגן ועד מאה ועשרים, וגם בתוך משפחות העמים. אלה ימי הזיכרון הלאומיים שלנו, אבל יש כאלה שזזים על הכיסא בחוסר נוחות כשמדברים על לאום, כשמשרטטים גבולות בין עמים, כשאומרים בבירור "אני יהודי", "אנחנו עם", יש לנו מחויבות קודם כול לאחים שלנו. יש החושבים שאמירה ברורה ולא מתנצלת כזו פירושה התנשאות, התנגשות חזיתית עם ערך השוויון. הם לא שמים לב שזו אמירה פשוטה של עם עצמאי שיש לו מדינה. אחרי אלפיים שנות גלות אנחנו חייבים לחזור ולהתאמן על המושגים האלה. מותר שנהיה לעם, מותר שתהיה לנו מדינה, שנספר את ההיסטוריה הייחודית שלנו, וכדאי שתהיה לנו זקיפות קומה. את הדבר הבסיסי הזה איבדנו קצת בגלגולים הארוכים של הגלות. הגיע הזמן להשיב את המקום הנפשי הכל כך בסיסי הזה על כנו.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***