יותר קל להרשים ב"לא ננוח ולא נשקוט" מאשר לשמור על הריבונות בהר הבית. השר בר־לב
יותר קל להרשים ב"לא ננוח ולא נשקוט" מאשר לשמור על הריבונות בהר הבית. השר בר־לב צילום: אוליבר פיטוסי, פלאש 90

כל שנה מחדש, בשבוע שבין יום הזיכרון לשואה ליום העצמאות, אני נדרך: האם הפעם הפוליטיקאים שלנו יצליחו לשלוט בעצמם?

קחו לדוגמה את עמר בר־לב, ההוא שבאופן רשמי מכהן בתור השר לביטחון הפנים ובפועל כשר להשמצת מתנחלים. לפני חמישה שבועות הוא השתתף בהלוויית אחת הנרצחות בפיגוע בבאר שבע והודיע בנחישות ש"לא נשקוט עד שהפושע והטרוריסט הזה יגיע לכלא ויישפט בכל חומרת הדין", ורק קריאות מהקהל הזכירו לשר הנכבד שהפושע והטרוריסט הזה לעולם לא יגיע לכלא, מהסיבה הפעוטה שהוא חוסל בזירת הפיגוע על ידי אזרחים שירו בו אחרי שהמשטרה של השר בוששה מלהגיע.

נשאלת השאלה: האם השר לביטחון על הפנים לא עודכן בפרטי האירוע? האם גם הוא, כמו נשיאים מסוימים של מעצמות אמריקניות, סובל מאובדן זיכרון, שגם גורם לו לדבר על אלימות מתנחלים במקום להילחם בכנופיות החמושות באום אל־פחם וברהט?

להגנתו טען בר־לב שהוא כלל לא התכונן לדבר, אבל פתאום דחפו לו מיקרופון, אז הוא אמר את הדבר הראשון שעולה בדעתו. וזה, אם תשאלו אותי (וגם אם לא), הרבה יותר גרוע. אם הדבר הראשון שעולה במוחו של השר הוא הקלישאה של "לא ננוח ולא נשקוט עד שנביא את הפושע לדין" כאשר הפושע כבר מזמן לא איתנו, ברוך ה', מה זה אומר על שאר הפוליטיקאים שמבטיחים השכם והערב ש"לא ננוח ולא נשקוט"? שהם כן ינוחו וכן ישקטו אבל אומרים שלא ינוחו כדי להניח את דעתו של הקהל? שהם לא ינוחו ולא ישקטו עד שייפגשו עם אבו מאזן ויוודאו שיש לו מספיק כסף כדי לשלם לאותו טרוריסט משכורת שמנה לכל חייו? שהם יעשו הכול כדי לתפוס את המחבל ולשלוח אותו למאסר בתנאי קייטנה עם ביקורי משפחה סדירים ואספקת סוהרות שוטפת?

אז מה הפלא שבכל שנה מחדש אני נדרך לקראת השבוע המסובך ונורא ההוד הזה שבין שואה לתקומה, כששרים מעונבים מדלגים מטקס לטקס ונואמים בפאתוס קלישאות נבובות שמישהו אחר כתב עבורם, ועוד מצפים שכולנו נחשוב שהם מנהיגים משכמם ומעלה כי הם יודעים לדבר נורא יפה?

בעצם הם צודקים. קל יותר להישיר מבט למצלמה ולהישבע שלעולם לא עוד מאשר למנוע מאיראן לפתח פצצה גרעינית. נוח יותר לדבר על גבורת הנופלים מאשר לעמוד בגבורה על האינטרסים של המדינה שלך. משתלם יותר להרשים אותנו ב"לא ננוח ולא נשקוט" מאשר להילחם על הריבונות הישראלית בהר הבית.

כשאתה צריך לירות, דבר

לזכותם של בר־לץ וחבריו לממשלה ייאמר שלא הם המציאו את הקונספט. כל שנה זה ככה. כנגד ארבעה נואמים דיברה תורה: אחד משעמם, אחד מתלהם, אחד מתחכם ואחד שעושה פרובוקציות.

הנואם המשעמם שייך לזן נדיר ונכחד של פוליטיקאים שאיכשהו זוכרים שהם אלה שבאים לכבד את הטקס ולא להפך. הם יודעים שהמשפחות השכולות סובלות גם בלעדיהם ומסתפקים בנאומים קצרים וממלכתיים, אבל בלי לומר את המילה ממלכתיות ובלי לרמוז לקהל שהם נורא ממלכתיים כי הם היו בסיירת ויודעים להכין קפה שחור ממלכתי. הנואם המשעמם יודע שמילים הן רק מילים, ולכן הוא מסתפק במשפטים קצרים שהוא אומר בטון שקט, ומסיים בציטוט מנחם מהתנ"ך. אחר כך יגידו שהנאום שלו היה חיוור – או יותר גרוע, לא יגידו עליו כלום – והוא ישוב אל תהום הנשייה שבה מאפסנים פוליטיקאים שבאים לכבד ולא לקומם ולכן אף אחד לא זוכר אותם.

הנואם המתלהם דווקא כן רוצה שיזכרו אותו, לכן בנאום הוא מרים את קולו, מנפנף בידיו ומתאמן בבית על הבעות פנים מלאות משמעות - בעיקר כיווץ נחוש של השפתיים שמסמל, כידוע, כיווץ נחוש של השפתיים. הנואם המתלהם לא יקרא את הנאום מהכתב, רק יכין לעצמו דפים שבהם ירשום באותיות גדולות אילו מילים צריך להדגיש, מתי צריך להשתנק ואיפה לעשות הפסקה מתודית כדי להגביר את הרושם של הקהל המתעלף מיכולתו של הפוליטיקאי להרשים אותו.

מתלהם מקצועי תמיד ישתמש במשפטים מלאי עוצמה כמו "מי שירים עלינו את ידו, ידו תיגדע לאלתר" ובצירופי מילים אמיצים כגון "לעולם לא", "לנצח נצחים", "צוק סלע" וכמובן "לא נשקוט ולא ננוח" האלמותי, שהיתרון הגדול הטמון בו הוא שאפשר לחבר אותו לכל דבר – לשלום ולמלחמה, ליגון ולשמחה, לשעבוד ולגאולה ולכל דבר שיגרום לקהל לזקוף את גוו, למחות דמעה מהעין ולהחליט בו במקום שבבחירות הבאות הוא מצביע לנואם המתלהם כי הוא מדבר נורא יפה. כן, הקהל מכיר את הכלל "אמור מעט ועשה הרבה", או כמו שהוא מנוסח בסרט 'הטוב, הרע והמכוער' – "When you have to shoot, shoot. Don't talk", ובתרגום לעברית: לך תכה באויבים שלנו במקום לקשקש לנו על המחירים שהם ישלמו אם הם רק יעזו לתקוף אותנו עוד פעם אחת. אבל הנואם המתלהם יודע שהקהל יודע שהוא יודע שאויבינו יודעים שאנחנו לא הולכים לירות בהם, לכן הם מתגרים, הנואם מתלהם, הקהל מתלהב וכולם נורא מבסוטים, וזה מה שחשוב.

לא להזכיר רכבת

הנואם השלישי הוא הנואם המתחכם, שלא יודע להלהיב את הקהל כמו המתלהם, אבל משתמש בטקטיקה לא פחות טובה – הוא מרגש. במקום לצעוק ולנפנף בידיים הוא יישען קלות על דוכן הנואמים, יעטה על פניו ארשת מהורהרת ויספר לקהל את סיפורה המרגש של משפחתו מבריאת העולם ועד העת החדשה, תוך קישור רופף בסוף לנושא הטקס, אם בכלל. כל זאת בלי לתת את דעתו על כך שהקהל עומד על הרגליים כבר שעה, שסיפורי הסבתא רבתא שלו מהבריגדה לא באמת קשורים לנושא הטקס, ושאם את במקרה שרת תחבורה, אולי עדיף ביום השואה הזה לא לדבר על סבא שלך, או בכלל להזכיר רכבת.

הסוג הרביעי, הנואם הפרובוקטור, הוא הכי קל לביצוע וגם המשתלם ביותר. לא צריך להכין נאום, לא להרשים את הקהל בשפת גוף משוכללת ואפילו לא לחפש סיפורים אישיים כדי לרגש אותו. כל מה שצריך זה להשוות – את העצמאות לנכבה, את השואה למלחמה באוקראינה, את האנטישמיות למלחמת שבטים ברואנדה, את הימין הישראלי למפלגת האתם־יודעים־מי בגרמניה. הכי יעריכו אותך אם תעלה על הבמה לבוש מדי צה"ל ביום הזיכרון לשואה, במכון להנצחת השואה, ותאשים שאתה מזהה תהליכים משנות השלושים בקרבנו. תמיד בקרבנו, אף פעם לא בקרבך.

אולי יום אחד הפוליטיקאים שלנו ילמדו להיות משעממים. אולי יום אחד בנט יזמין מוולט נאום שאין בו עקיצות על נתניהו, לפיד יגיד משפט קוהרנטי שלא יגרום לנו לתפוס את הראש בתסכול, יאיר גולן לא יקרא לנו פשיסטים. אולי יום אחד עמר בר־לב ינעל את פיו עם חלת מפתח, ניצן הורוביץ לא יכנה את בני עמו בתיאורים מזוויעים, נחמן שי לא יאשים את היהודים בפרעות של הערבים בירושלים.

אולי, יום אחד.

לא נשקוט ולא ננוח עד שהיום הזה יבוא.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***