סבא ממשיך לצעוד

***

"בקיץ של 1941, איני זוכר את התאריך המדויק, נפגשנו בבית הכנסת שלנו בפעם האחרונה. זו הייתה תפילת מנחה. התפללנו בדבקות עצומה. ישבנו על הרצפה, כמו בתשעה באב, ואמרנו תהילים. ואז, לצליל השופר, הוצאנו את ספרי התורה מבית הכנסת. כולם התרגשו מאוד.

"אני זוכר את אותה חבורה של מתפללי עדת ישראל. היו שם אפלבאום, מסר, גוטליב בער, מרטין בונדי, מנדל גולדשמידט, ד"ר ב. גרנביץ', הרב מרדכי גרונברג, הירשברג, הירשפלד, יעקב קמפ, לודוויג קנולר, מקס מרקוס, רזווסקי, ד"ר נחמן שלזינגר, שנלר, להמן וישלבאום, סאלי וייל ווולפסון.

"כל הגברים הללו מתו מות קדושים בידי הנאצים. אל לנו לשכוח אותם".

מרדכי (מקס) סינהאסון

ללא קרדיט צילום

מי שכתב את הטקסט הזה הוא היחיד מבין המתפללים של אותה מנחה אחרונה ששרד את השואה. קראו לו מרדכי (מקס) סינהאסון, והוא סבא רבא שלי.

וזה לא מובן מאליו שהוא כתב. כי יקים לא מדברים המון, בטח לא על העבר. אבא שלי אף פעם לא שמע עד הסוף מה עבר על אמא שלו ומשפחתה בתקופת השואה. הוא ידע שהם הצליחו לחמוק מציפורני הנאצים בלי להתגלגל למחנות, אבל הפרטים נשארו עלומים, וזיכרון בסלון עדיין לא היה דבר שעושים. יותר כמו שתיקה במטבח או הדחקה בהוֹל. סיפור אחד שכן חמק איכשהו הולך ככה: יום אחד ב־1939 סבתא שלי הייתה צריכה להתייצב במשטרת ברלין לגבי איזה עניין. ואני מזכיר לכם שאז היא עוד לא הייתה סבתא שלי, היא הייתה פשוט נערה בשם מרים. אז היא נכנסה למטה המשטרה, אבל שכחה להציג את עצמה כיהודייה בכניסה. כעונש היא התבקשה להתייצב שנית בתאריך מאוחר יותר. התאריך המאוחר יותר נפל, מה הסיכוי, ביום כיפור. היה ברור שזה מכוון, וכל ניסיון לשנות את התאריך נדחה על הסף. אז באותו יום כיפור התייצבה סבתא שלי, שהיא נערה בשם מרים, בתחנת המשטרה, שם התבקשה בתוקף לחתום על מסמך. היא סירבה כי יום כיפור, ומיד הושמה באחד מתאי הכלא שבתחנה. לקראת צהריים הונחה לפניה ארוחת צהריים שבה לא נגעה כמובן. כשהשמש שקעה היא חתמה על המסמך וחזרה הביתה להורים שכבר נטרפו מרוב דאגה.

הסיפור הקטן הזה שהכרנו, נוסף על היותו עדות למסירות נפש במציאות לא פשוטה, תמיד שימש לנו תזכורת לכמה מעט אנחנו בעצם יודעים על מה שעבר עליהם.

אבל מרדכי סינהאסון כאמור, דווקא כתב, ולא מעט. העניין הוא שיקים כותבים בגרמנית, כך שהמרחק בינינו ובין עלילות משפחת סינהאסון נותר בעינו, עד לפני כשנה.

מה שקרה זה שיום אחד אני מקבל מייל מבחור בשם ישראל אנטמן שמספר לי על ספר שקרא על מרדכי סינהאסון ומשפחתו בתקופת השואה, בשם 'Saba Marches On' (סבא ממשיך לצעוד. כותרת יותר יקית מזאת לא תמצאו).

הספר נכתב על ידי בנו, יעקב, והוא בשפה האנגלית. ואנגלית, סחבק הרי יודע.

את הספר סיימתי תוך שבת אחת, והייתי במתח לאורך כל הקריאה. ולא תגידו, אני הרי מכיר את סוף הסיפור, אחרי הכול אני קיים בעולם. אבל התיאורים המוחשיים והמפורטים של התלאות והקשיים שיהודי אחד צריך לעבור כדי להציל את משפחתו הם בלתי נתפסים. ניסים והשתדלויות משמשים בערבוביה.

לנסות לספר הכול כאן יהיה חסר סיכוי, והניסים נמצאים דווקא בפרטים הקטנים. אבל ממעוף הציפור, מה שצריך לדעת זה שב־1939 מרדכי סינהאסון עוד לא היה סבא רבא שלי. הוא היה איש שהייתה לו אישה בשם רחל וארבעה ילדים. הוא היה מנהל בית הספר היסודי עדת ישראל בברלין ובוגר מעוטר של מלחמת העולם הראשונה. הוא הבין די מהר לאן הרוחות הרעות נושבות, אבל לאדם בגילו כבר היה קשה לקבל אשרת יציאה. אז הוא עשה מה שכולנו היינו עושים - ניסה לדאוג לילדים שלו. את בנו יעקב הוא הצליח, במאמץ רב, לשלוח ברכבת הילדים המפורסמת ללונדון. בתו הבכורה אווה ובעלה הרב אהרן קלר עלו לארץ ישראל. סבתא שלי, מרים, נשלחה להכשרה לקראת עלייה לארץ (שלא צלחה לבסוף), ואת בתו יהודית הוא שלח להולנד, שם נישאה ליעקב.

הלחץ על היהודים בגרמניה הלך וגבר, ומרדכי סינהאסון, שגם ככה שם על עצמו מטרה במאמציו ההרואיים לסייע לאחיו היהודים שבגטאות פולין, הבין שהוא חייב לברוח.

אז הוא ואשתו ובתם מרים ברחו לבריסל. משפט פשוט שמקפל בתוכו עולמות שלמים: שכנה נאצית שהפכה עורה בדרך נס, הצגה ערמומית ששכנעה את שוטרי הגבול להעביר משפחה שלמה ללא פספורט, וכמובן מבריח גבול שנעלם באמצע השביל והותיר את מרדכי סינהאסון, מנהל בית הספר היסודי עדת ישראל, לנווט לבד בשלג את דרכו לעבר בלגיה. בהצלחה.

בבריסל היה למרדכי סינהאסון את השכל לא להירשם לקבלת קצבה מהממשלה (סוג של ביטוח לאומי). לימים, אלו שהיו רשומים נשלחו ראשונים למחנות.

הם הסתתרו בדירה הרחק מהפליטים האחרים ויצאו רק כדי לעבוד בעבודות מזדמנות כדי לפרנס את עצמם.

כמה ניסים טובים לאחר מכן, בחול המועד של 1943, הם התאחדו עם בתם יהודית, שברחה גם היא לבריסל עם בעלה יעקב והבת תרצה. שהרי גם בהולנד המצב לא היה מדהים. יחד המשפחה המשיכה להתגורר בבריסל תוך שהם משתדלים לשמור על פרופיל נמוך במיוחד.

יום אחד, חודשים בודדים לאחר מכן, מרדכי סינהאסון חוזר אל הדירה רק כדי לשמוע מעובר אורח שהנאצים לקחו את אשתו רחל, יחד עם בתו יהודית, בעלה יעקב והתינוקת תרצה. בירור קצר העלה שהגסטאפו פשט על הדירה והעצורים שוהים בתחנת הגסטאפו, כשהיעד הוא מחנה המעבר מכלן. מרדכי סינהאסון ניגש מיד לפעולה. בשלב ראשון הוא הצליח לשלוח אישה אל התא שבו הם היו עצורים כדי לקחת את התינוקת תרצה ולהעבירה למקום מבטחים. יהודית, האמא, סירבה. אחרי לילה של שכנועים ובכי היא הסכימה להיפרד מתרצה, שהועברה לבית יתומים, ושם שהתה תחת השגחתה של נערה אחת, מרים, שאז עוד לא הייתה סבתא שלי.

בינתיים רחל, יהודית ויעקב נשלחו למחנה מכלן, ומרדכי סינהאסון ידע שהזמן משחק לרעתו. הוא חייב לחשוב על תוכנית. כששמע שפותחים בית חולים לטובת המאמץ המלחמתי, דאג שעברה של אשתו רחל כאחות במלחמת העולם הראשונה, ייוודע למי שצריך, והיא נשלפה מהמחנה ישר לתפקידה החדש והבטוח.

לגבי בתו יהודית ובעלה, תוכניתו הייתה להשיג להם אשרות הגירה לארץ ישראל. הוא עשה כל שביכולתו והפעיל את כל קשריו כדי להשיג את האשרות מוקדם ככל האפשר. לבסוף הגיעו האשרות המיוחלות ב־16 בפברואר 1944. יום אחד מאוחר מדי.

ב־15 בפברואר נשלחו יהודית ויעקב לאושוויץ.

כמה ניסים מאוחר יותר, המלחמה נגמרה.

וסבא המשיך לצעוד.

לתגובות: jacobi.y@gmail.com

***