גם מי שאינו מצוי בנבכי הפוליטיקה הישראלית מעבר למה שנגיש בדיווחי התקשורת, לא יתקשה לחזות שהממשלה הנוכחית לא תמלא את ימיה. קשה לדמיין תסריט שבו יאיר לפיד יספיק להגשים לעצמו את החלום הנכסף להיות ראש ממשלה, חלום שהגשים לבנט בנדיבות שנכפתה עליו. ניחוש פרוע: הממשלה תיפול על משהו שקשור לערבים.
אבל למה בעצם הממשלה לא נופלת עכשיו – בפרט אם, כפי שזה נראה, הסוף ידוע מראש? מה גם שיש, כך שומעים מיודעי דבר, כמה חברי כנסת מהקואליציה המזוהים עם הימין המתלבטים קשות אם לא ללכת בעקבות עידית סילמן. אם עוד אחד או שניים מהם יעשו את הצעד הזה, הממשלה תיפול. למה זה לא קורה?
התשובה קשורה ברצונם של ח"כים מהקואליציה, המצהירים על השתייכותם העקרונית למחנה הלאומי, להמשיך לשבת על כיסא המחוקקים בכנסת, כמעט בכל מחיר. מבחינתם האישית, התרחישים הצפויים להם במקרה של עריקתם ונפילת הממשלה אינם מלבבים במיוחד.
האפשרות הסבירה ביותר במקרה הנ"ל היא בחירות. חברי קואליציה שבעבר השתייכו למחנה הלאומי – ובשל כך איכשהו מועמדים לחזור אליו – מבינים שהסבירות שעריקתם בחזרה לחיק הימין תעניק להם מעמד ציבורי ופוליטי כזה שבעזרתו יוכלו לחזור לכנסת בסיבוב בחירות נוסף, קטנה מאוד. אנשי המחנה הלאומי יישאו את העריקים ש"שבו הביתה" על כפיים, הם יזכו לקבלת פנים לבבית אצל רבני הציונות הדתית – כראוי לבעלי תשובה שבמקומם גם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד – והם יוזמנו לנאום באירועים יוקרתיים. כל זה עד הרגע שבו הכנסת תצביע על פיזורה ועל בחירות חדשות. לאחר שזה יקרה הם יהפכו, כבמטה קסם, מסינדרלה מחוזרת ללכלוכית לא רלוונטית.
האפשרות האלטרנטיבית – הצטרפותם של העריקים הפוטנציאליים לממשלה חלופית בכנסת הנוכחית, ללא בחירות – אינה נראית ריאלית. כדי להקים ממשלה חלופית, בנימין נתניהו זקוק ל־61 חברי כנסת - או, בחשבון פשוט, לשישה עריקים נוספים מהקואליציה. רק אם מפלגה שלמה – כחול לבן בראשות גנץ, ישראל ביתנו בראשות ליברמן או תקווה חדשה בראשות סער (אלה, מבחינה תאורטית לפחות, השותפים האפשריים) – תחבור למחנה הימין, תיתכן הקמת ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית. וזה כנראה לא יקרה. כי "הישג" אחד אי אפשר לקחת מנתניהו: הוא הצליח להשניא את עצמו על כל מי שאי פעם פעל במחיצתו ונחשד על ידו בעצמאות יתר, כגון שלושת ראשי המפלגות הנ"ל. הוא השניא את עצמו עליהם כל כך, שהם יהיו מוכנים לעשות הכול חוץ מלסייע לו. "הישג" זה של נתניהו, שהוא מאוד לא אופייני לפוליטיקה – שבה כידוע אין סנטימנטים אלא אינטרסים, כך שיריבים הופכים בנקל לבני ברית ולהפך – הוא בהחלט ראוי לציון.
במצב שכזה, כל עריק פוטנציאלי מהקואליציה ישקול את צעדיו היטב, ביודעו שעריקה מרוכזת של שישה ח"כים מהקואליציה לאופוזיציה אינה תרחיש ריאלי, ושלאחר עריקתו האינדיבידואלית האלטרנטיבה היחידה תהיה בחירות, שהן מבחינתו התאבדות פוליטית.
ולמרות זאת: נפילת הממשלה נראית בלתי נמנעת. השילוב בין איבוד הרוב בכנסת, מפלגה ערבית בקואליציה שכל ניצוץ קטן יכול לגרום לפרישתה וראש ממשלה שלפי הסקרים רק כעשרה אחוזים מאזרחי ישראל חושבים שהוא מתאים לתפקיד (נתון חסר תקדים עבור ראש ממשלה מכהן), לא יאפשר לממשלה הזאת להמשיך. נדמה שבעיני רוב אזרחי ישראל, בנט (יחד עם שותפתו איילת שקד) עשה סיבוב או שניים יותר מדי: מבחינת המפלגות שהקים־נטש־החליף, מבחינת השותפים הפוליטיים שאליהם חבר וכן מבחינת האקרובטיקה המילולית שנדרש לה כדי להצדיק את מהלכיו הפוליטיים ואת היפוכם.
מעמדו של ראש ממשלה בעיני הציבור אינו דבר של מה בכך. הוא קריטי להישרדותו הפוליטית גם כשאין בחירות מיידיות באופק, בוודאי במדינה דמוקרטית. בנט מקרין חוכמולוגיה, קרייריזם ותזזיתיות יתרה של סטארט־אפ ואקזיט. ספק אם קיים יועץ תקשורת בעולם שיוכל לשקם את תדמיתו.
בממשלת בנט הופקד גורל המדינה בידי אופורטוניסטים מחד ובידי אויבי המדינה היהודית מאידך. בעזרת ה', המצב הזמני הזה יעבור, השאלה היא רק מתי ואיך – או, בפרפראזה על אחת האמירות השנונות של פרנץ רוזנצווייג, מגדולי ההוגים היהודים במאה העשרים: בסוף יהיה טוב, השאלה היא רק מה יהיה באמצע.
***