בטיפשות פה

חרקירי

מעתה והלאה, כשיגידו "פרשת גרוניך", כולם יבינו שמדובר על הרגע האומלל ההוא שבו עמד מול קהל בעין גב ואמר "כולכם אשכנזים כאלה. אין פה אפילו צ'חצ'ח אחד". לא משנה שהקדיש שנים מחייו ללהקת שבא שבה יצר ושר בצוותא עם ילדים עולי אתיופיה. לא משנה שיצר ועשה וזכה בפרסים ויש לו מפעל חיים - תמיד יזכרו לו את הצ'חצ'חים. הקלדתי "גרוניך" בגוגל, רק לבדוק. העמוד הראשון היה מלא ב"סערת גרוניך". השירים שלו ב'שירונט' נדחקו לתחתית העמוד.

וזה מפחיד עד כמה חיים ומוות ביד הלשון, וזה מפחיד איך במחי משפט אנחנו ממליכים מלכים ומרסקים אותם, ואיך בכמה מילים אדם עלול לבצע חרקירי למפעל חיים.

שיפוט מהיר

מפחיד עוד יותר איך אנחנו ממהרים לשפוט. הנה הרשע התורן, הנאור החשוך, הלבן הגזען. וכבר מבטלים לו הופעות ומגנים ומפנים לו עורף וחורצים דין. גם אני. כי אם הוא אמר כך, ברור שהוא גזען עלוב. הא ותו לא. לקח לי זמן לחשוב, אולי הייתה זו סתם איזו בדיחה לא מוצלחת שהתפלקה לו, כזו שבטיפשות פה, בלי הרהור הלב, עלולה להיפלט גם לי? זה לא מתאים בכלל. גרוע מאוד. אבל לא מצדיק חיסול כללי. לקח לי עוד כמה זמן להציץ בסרטון. אי אפשר לטעות שם, הוא בכלל ביקש ללעוג לקהל האשכנזי שלו, המהונדס להפליא, במעטה של מחמאה: "אתם משתפי פעולה כמו ווזווזים", אמר להם. וללעוג לאשכנזים זה הרי לגמרי חוקי, אפליה מתקנת. ניסה להיות מגניב. עשה את זה בטעם רע. בדיחה עלובה. שימוש מטופש בסטיגמות עדתיות שדי, כבר מאסנו בהן. אבל מכאן ועד גיליוטינה בכיכר העיר? בחייכם.

לזכור את השכחה

ואז נשלף נשק יום הדין. בתו של גרוניך יצאה בהודעה: "הוא סובל מדמנציה". בטוח שלזבוב בחדר, שנכח שם רגע לפני ההודעה הציבורית, נשבר הלב. מישהו בטח אמר שם: זה יפגע באבא שנצא ככה החוצה, צריך לשמור על כבודו. ומישהו אחר אמר: אם לא נצא עם זה, כבר לא יישאר כלום מהכבוד שלו. והזבוב הבין שזה לוז־לוז סיטואיישן, וחייבים לבחור ברע במיעוטו. אולי הציבור יהיה סלחן לפשלה באחריות שמימית יותר מפשלה מעשה ידי אדם.

ופתאום הדמנציה עצרה לרגע את מחול השדים.

כי פתאום זה הכה בנו, הדבר הזה שאנחנו כל הזמן מתחמקים ממנו. ההבנה עד כמה אדם אינו בעל הבית אפילו על עצמו. איך כל הקיום הזה כל כך שברירי, וכל הידע שצברנו וחוכמת החיים והשנינות והתודעה, הכול כאן על זמן שאול, ועם הגיל המתבשל והשנים החולפות לוחות יכולים בקלות להפוך לשברי לוחות.

ופתאום אדם שעומד כבר שנים על במה וגורף פרסום ומחיאות כפיים מקבל פרופורציה אחרת לגמרי, לא בשל אשמה שכרוכה בו, רק בשל החלטה אלוקית לברוא אותנו חסרים, לא שולטים, לא מושלמים. וכמה זה קשה, וכמה זה מנחם, שהאדם הכי חזק, גם הוא רק יציר כפיו של אלוקים.

פתאום זה תפס אותנו בבטן הרכה, בפחד הקיומי. פתאום נכנסה בנו ענווה, איך אפשר לשפוט אותו? הוא לא אדון, יש אדון מעליו. מעליי. מעלינו. יש דמנציה בעולם. שה' ישמור. יש שכחה, חשוב לזכור.

אז שלא יופיע?

אומר הקטגור: ממה נפשך – אם אמר כזאת אמירה גזענית, אין לו זכות להופיע; ואם זו דמנציה, אז הוא לא יכול להופיע.

אומר הלב: שיופיע. שיופיע. כמה יפה לה, לחברה בריאה, שזמר מזדקן עולה על במה, קצת טועה במילים, קצת משתבש בתכנים, ועדיין זוכה לאהבה. כמה טוב שבמקום זמר צעיר, מושלם למראה, רהוט במילים, שנדמה לעצמו ולנו ככמעט אלוהי, יעמוד על במה מדי פעם איש קשיש וטועה, שיופיו התקמט, ששיחו השתבש, שאיש לא טעה בו, גם הוא עצמו לא יטעה – רק אדם ותו לא.

לעצב את הקמטים

עכשיו, ברשותכם, אחרי שניקינו את השולחן מסוגיית גרוניך, ולי לפחות ברור שזו בדיחה שיצאה מן הדעת מבלי דעת, גולם שקם על יוצרו. אחרי שהשולחן נקי, בלי כל קשר לגרוניך, עלתה בי מחשבה לא פשוטה על דמנציה וחוסר שליטה.

שמעתי פעם משפט חכם, לא זוכר ממי: בחמישים השנים הראשונות אתה מעצב את צורת הקמטים של החמישים הבאות. מדהים. תחייך חמישים שנה - הקמטים יתייצבו בחיוך מאליהם. תסתובב בפנים עגומות - גזרת על הקמטים שלך גזרת נוקשות שלא תוכל להפר. לא רק את גורל הקמטים אנחנו גוזרים, הרבה הרגלים ניתן ללוש בהתחלה ביתר קלות, לפני שהחמר נעשה נוקשה.

פליטת הפה ההיא של גרוניך ומטריית ההגנה של הדמנציה, לא עלינו ולא עליכם, חידדה לי שזה הרבה יותר מקמטים. חוויית השליטה מאפשרת לנו להכניס אל תאי התודעה מחשבות לא טובות, דברים אסורים. אלה רק מחשבות, אנחנו מספרים לעצמנו, איש לא ידע, זה עמוק בפנים. הרי אנחנו בעלי הבית על המילים. והנה, באה הזקנה הזאת ומערערת על זה. עלולים לבוא ימים שלא תוכל לסנן. עכשיו הזמן לברור. ובמילים אחרות – בשמונים השנים הראשונות אתה מעצב את פליטות הפה של הארבעים הבאות. וברור שיש דברים שנקלוט מבחוץ שלא באשמתנו, וברור שלא את כל הקמטים נצליח לעצב. מה שאפשר – אפשר. ומה שלא – תפילות, כל עוד אפשר.

לקושש קשיש

ואם כבר זקנה על ראש שמחתנו, השבת, לרגל פרשת קדושים והציווי "והדרת פני זקן", ביוזמת השר אורי אורבך ז"ל שחסר כל כך, ובהובלת אשתו מיכל, מתקיימת שבת "והדרת" העולמית. הזדמנות לפתוח את הבית ואת הלב לקשיש או קשישה, לקפוץ לביקור קצר, לארח בשבת או סתם להרים טלפון או להביא פרחים לשבת. והשנה שבת קדושים היא במוצאי יום השואה, אז הנה לנו עוד סיבה טובה.

דברים שכתבה אמי ז"ל לתלמידיה במסע לפולין

המקום שבו עומדות רגליכם היה נראה מבטיח מאוד לפני שבעים ואחת שנים. למשפחות היהודיות הרבות שחיו שם לא רעדו הרגליים, האדמה הייתה מאוד יציבה, השכנות עם הגויים שמסביב הייתה מתוקה ומבטיחה, ורק התפילות שבסידור הזכירו מדי פעם כי למקום הזה איננו שייכים. אבל מה הן תפילות של אלפיים שנות מרחק לעומת תחושת האשליה של יציבות, אושר ושלווה?

האדמה שעליה אתם דורכים כעת ספוגה בדם של התפכחות איומה מאשליית הגלות. ספוגה בשכנות שהפכה רצחנית, ספוגה בשנאת עשיו ליעקב, ספוגה באיבת העם היהודי. האדמה הזאת ספוגה בדם של יהודים מאמינים, כאלה שמצאו כוחות להיות בני אדם ובני אלוקים בשעת היותם נטבחים על ידי מחללי צלם אלוקים.

אני גדלתי להורים ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם בשואה. בכוחות על־אנושיים הם בחרו להיות אנושיים. בחרו לחיות ולטעת יתד בארץ ישראל, במקום שנראה כל כך לא מזמין ולא מתאים רגע לפני השואה. הם הצליחו להיות אנושיים ולהיות אוהבים, ולהעניק לי כבתם היחידה כל שיכלו לתת. רק דבר אחד הם בחרו לחסוך ממני - את סיפור חייהם. הם סירבו לספר על כל מה שאירע להם. גדלתי בבית של שתיקה. שתיקה ארוכה־ארוכה. שתיקה שדרכה חשבו הוריי שלא אצליח לשמוע את קול הרכבות בדרך אל המחנות, קולות ילדים מפוחדים נלקחים מחיק אימהות, קולות קלגסים צוהלים, קולות מתעללים־מענים, קול רגליים יחפות מהלכות על שלג, עירומות. הם ביקשו שלא אשמע קולן של יריות.

הוריי ביקשו להשאיר את הקולות הללו באדמה שעליה אתם עומדים עכשיו. ואני, כבתם, מבקשת מכם שתקשיבו לכל הקולות האבודים הללו שנשארו מאחור, שלא תאבדו אפילו קול אחד. שתשמעו כיצד נשמע קולו של עולם שבו עם ישראל איננו בארצו, שתשמעו כיצד נשמע עולם שבו אין לנו מדינה, ובעיקר שתשמעו את הקול שהיה קשה כל כך לשמוע בימים של טרום־שואה, הקול שקורא "לך לך".

אני רוצה לבקש מכם שלא תשכחו את הקולות גם כשתחזרו לארץ ותשמעו בחדשות על קשיים ובעיות, על שנאה ועוולות. שלעולם תזכרו כי בעד כל הון שבעולם לא נוותר על הזכות הזאת.

לתגובות:liorangelman@gmail.com

***