גדעון סער
גדעון סער צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90

זאת הייתה ועודנה אחת מפסיקות בג"ץ שהרעידו את אמות הסיפים. אומנם מאז השתררו שערוריות שיפוטיות רבות על חיינו ממבצר האבן הירושלמית בגבעת רם, אך הרושם העז של גסות הרוח ושאט הנפש שבהם דרסה השופטת דפנה ברק־ארז את השר הממונה ומדיניות ההגירה של ישראל טרם נמחה. ברק־ארז, יחד עם השופט עופר גרוסקופף, ביססה בפסק הדין עמדה שלפיה איום של מילת נשים המרחף מעל ראשה של אישה באיזו מהמדינות שתהיה בעולם, היא עילה להעניק לה מעמד פליט בארץ ולמנוע את סילוקה מכאן. חשש כזה "יכול לבסס עילה למתן מעמד של פליט מכוח אמנת הפליטים בגדרה של העילה של 'פחד מבוסס היטב מפני רדיפה'", קבעה אז ברק־ארז בניגוד לאמנות הבינלאומיות בענייני פליטות שישראל חתומה עליהן, והצליחה להטריף את המערכת הפוליטית כולה ואת שר הפנים דאז אריה דרעי.

לא רק דרעי נחרד מהפתח שפרצה השופטת בגבולות ההגירה של ישראל, שאיים פוטנציאלית לפתוח את השערים בפני מאות מיליוני נשים מוסלמיות החיות במדינות שמעודדות מילת נשים. גם חברת הכנסת איילת שקד, אז באופוזיציה, נחרדה מפסק הדין. בציוץ שפרסמה היא נסמכה על דברים שכתב מנכ"ל המרכז למדיניות הגירה דאז ויועץ במשרדה כיום, יונתן יעקובוביץ'. "החלטת העליון תביא לפשיטת רגל מוחלטת של מערכת המקלט ותפגע קשות במדיניות ההגירה והתיירות של ישראל", כתב אז יעקובוביץ'. שקד, תוך שהיא משתפת את דבריו ברשת החברתית, הוסיפה גם מילות חידוד משלה: "מילה נשית, מזעזעת ככל שתהיה, לא יכולה להיות עילה לפליטות במזרח התיכון", קבעה נחרצות. "המדינה חייבת לדרוש דיון נוסף בהסתמך גם על דעת המיעוט של השופט אלרון".

קשה להאמין, אבל אותה איילת שקד, יחד עם שר המשפטים הימני מאוד בעיני עצמו גדעון סער, מקדמת חתימה ישראלית על אמנה בינלאומית שתהפוך את מילת הנשים לעילת פליטות, ועוד הרבה יותר מזה. פסק הדין של ברק־ארז, שהצליח להישמר עד היום כפסיקה יחידנית והפיכתו למדיניות נבלמה, עתיד להפוך בתוך חודש למדיניות ישראלית רשמית.

פותח שערים

כבר כמה שנים שהאמנה למניעת אלימות נגד נשים, המכונה גם אמנת איסטנבול, מסתובבת במסדרונות הכנסת, במשרד המשפטים ובמשרד החוץ. מרכז רקמן, המנוע הפמיניסטי־פרוגרסיבי שפועל בחסות אוניברסיטת בר אילן (האוניברסיטה הדתית הראשונה, למי שזוכר), חדר לראשונה עם הרעיון לוועדה לשוויון מגדרי בכנסת בשנת 2017. ראש הוועדה דאז, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, תיארה בפתח הישיבה את הקשר הראשוני שיצרו איתה מהמרכז על מנת לקדם יחד את רעיון החתימה על האמנה.

"הייתי צריכה להיות מוזמנת לפני כמה חודשים ליום עיון של המרכז, כדי שזה יחזור וייתן לי את הדחף להביא את האמנה הזו גם כן לוועדה וכדי להעלות את הנושא", הודתה תומא סלימאן בכנות. בתגובה, פרופסור רות הלפרין־קדרי, נשיאת המרכז, השתבחה בכך שיום עיון של המכון הוא זה שגרם לכינוס הישיבה בנושא בכנסת. תומא סלימאן מיד התחנחנה: "את מכירה אותי, אני לא צריכה הרבה דחיפות". בכובע אחר, אגב, כיהנה אז הלפרין־קדרי כחברת הוועדה הבינלאומית שמפקחת על יישום אמנת איסטנבול במדינות החתומות עליה.

האידיליה של הכוח הנשי הלכה והתפתחה באולם הוועדה לדיון מעשי בדרכים לקידום הצטרפות של מדינת ישראל לאמנת איסטנבול. פרופ' הלפרין־קדרי ביקשה לבאר את החשיבות העצומה של האמנה, ומוטב לכל אזרח ישראל שיאזין היטב לדבריה. "פעם ראשונה יש לנו מסמך בינלאומי שאומר שהאלימות נגד נשים היא תוצר של הפטריארכיה", התפייטה. בהמשך העלתה על נס את ההכרה שיוצרת האמנה בתיאוריה המעוותת של "פמיסייד", שהיא המקבילה הפמיניסטית ל"ג'נוסייד" - רצח שיטתי על בסיס אתני. כלומר, האמנה מקדמת את ההכרה באלימות שיטתית בואכה רצח מאורגן נגד נשים בשל היותן נשים.

תומא סלימאן גוזרת, וגדעון סער מקיים. מאז אותה ישיבה, רעיון ההצטרפות לאמנה לא נחל הצלחה בכנסת וגם לא בממשלה, שהייתה מורכבת גם ממפלגות דתיות וחרדיות. אבל הפקידים במשרדי הממשלה, כפי שפקידים במשרדי ממשלה יודעים לעשות הכי טוב, המשיכו בזרימה עקבית ואיטית לחצוב בסלע נגד מדיניות נבחרי הציבור. וכך, ברגע שבשלה העת הפוליטית, הכול כבר היה מוכן במשרדי החוץ והמשפטים. יאיר לפיד, חסיד גדול של "כל מה שטוב", התמנה לשר החוץ, וגדעון סער מהימין הממלכתי לשר משפטים. זו הזדמנות של פעם בדור, ופקידי משרדי המשפטים והחוץ לא יפספסו אותה.

כבר בחודש נובמבר האחרון התפרסמה הידיעה ששני השרים מתעתדים להביא את צירוף ישראל לאמנה להצבעת הממשלה. האמנה, שעליה חתומות 35 מדינות אירופיות, מחייבת את חבריה לקדם חוקים והחלטות נגד אלימות כלפי נשים. ביום ראשון השבוע הודיע שר המשפטים חגיגית כי בכוונתו להעביר את ההחלטה במהירות האפשרית. על פי תקנון הממשלה, לפני הצבעה על הצטרפות לאמנה בינלאומית יש להניח את נוסח האמנה על שולחן הכנסת למשך שבועיים, ולאחר מכן תתבצע ההצבעה. מכיוון שהכנסת עודנה בפגרה, הפרוצדורה תתעכב. הלכה למעשה, השר התחייב להעביר את ההחלטה עד סוף מאי, ובכך "להשלים את המהלך שיעמיד את ישראל בשורה הראשונה של המדינות בעולם".

ניסיון החיים מלמד כי לעמוד בשורה הראשונה זו לא תמיד ברכה. על אף שכותרת האמנה היא הגנה על נשים מפני אלימות, מטרה מבורכת ללא ספק, והגם שחתומות עליה מדינות שמצטיינות בקונצרטים קלאסיים אנינים ומסעדות מישלן, אמנת איסטנבול היא סכנה ממשית למדיניות ההגירה הישראלית, כפי שהיטיבה להסביר שרת הפנים לפני כשנתיים. האסונות הגדולים מסתתרים בדרך כלל בסעיפים הקטנים של הצהרות השלום והחמלה, וכדי לזהות אותם יש להצטייד בכמה דקות של ריכוז.

אחד מההיבטים של הגנה על נשים מפני אלימות, על פי האמנה, הוא הענקת מעמד פליטות לנשים שסבלו מאלימות מגדרית – בכמה פנים. סעיף 59 לאמנה הוא החמור והקיצוני מכולם. על פי המדיניות הנוהגת כיום, בת זוג זרה – נשואה או ידועה בציבור – של אזרח ישראלי אינה זוכה למעמד מיידי אלא מדורג. כלומר, במשך מספר שנים בוחנות רשויות ההגירה את רצינותו של הקשר, במטרה למנוע נישואים פיקטיביים למטרות הגירה, ורק אם הוא מתברר כיציב זוכה בת הזוג לאזרחות.

סעיף 59 באמנה רואה בכך פוטנציאל לאלימות מגדרית, שכן בן הזוג הישראלי עלול להפעיל איומים שונים על בת הזוג, כשבידו הקלף של זכייתה באזרחות עם המשך הקשר הזוגי. "הצדדים ינקטו אמצעי חקיקה או אמצעים אחרים כדי להבטיח שקורבנות שמעמד התושב שלהם תלוי בזה של בן הזוג, יקבלו היתר שהייה עצמאי ללא קשר למערכת הזוגית". אין דרך לתאר את הסעיף הזה, מלבד כרטיס כניסה חופשי לזרים באישור המדינה.

נמשיך. סעיף 60 הוא למעשה אשרור החלטת ברק־ארז. הסעיף קובע, על פי תיאוריית ה"פמיסייד" דלעיל, שהמדינות החברות באמנה יחוקקו בספר החוקים שלהן עילת פליטות שמבוססת על הכרה באלימות מבוססת מגדר. זו יכולה להיות עילה של מנהג מילת נשים, כמו למשל בשכנתנו הליברלית מצרים, שבה 80 אחוזים מהנשים עוברות את הטקס המדובר, ושלה מעבר יבשתי קל ופתוח היישר לתחומי מדינת ישראל. אלו יכולים להיות גם חוקים אחרים שמפלים נשים בצורה קיצונית, ולא חסרות מדינות שבהן נוהגים חוקים כאלה באזורנו. אישה שתוכיח עילה כזאת, תזכה למעמד פליטות שיקבע אותה בישראל לנצח.

הסעיף האחרון, סעיף 61, מבסס גם את עקרון האי־החזרה נוסף על ההכרה בפליטות. על פי הסעיף, נשים שסבלו מאלימות מגדרית והגיעו לישראל לא יוחזרו למדינה שבה אורבת להן סכנת אפליה או אלימות, והן יישארו כאן בכפוף לסעיף 5/א, בדומה לסודנים ולאריתראים שהציפו את דרום תל אביב.

חוקי "פמיסייד" בחסות שקד

פרק ההגירה באמנת איסטנבול לא נעלם מעיני שרת הפנים. למען האמת, היא הבינה היטב את הסכנה הטמונה באמנה, וצוות משרדה עמל לנסח הסתייגויות ולמנוע את החתימה. אך זה היה מאוחר מדי. במשרד החוץ היו רדופים לקדם את החתימה על האמנה, כי מה יותר חשוב מתמונה של שר החוץ יאיר לפיד עם מיטב האנשים היפים והנאורים. בזמן שנוסח ההחלטה עוד עבר בין המשרדים הרלוונטיים, נוצר קשר עם המועצה האירופית והתחילה עבודת המטה לצירוף ישראל לאמנה. מכאן, ההערות וההסתייגויות שנשלחו לשר המשפטים כבר היו קרב מאסף. הוא לא יהיה זה שמסכל מהלך למען הטוב העולמי.

ובכל זאת, מעט שבמעט עוד הצליחו להציל. על פי נוסח האמנה עצמה, בסעיף 78 שלה, מדינה שמבקשת להצטרף תוכל להצהיר לגבי סעיפים ספציפיים למדי כי היא שומרת לעצמה את הזכות להחיל אותם באופן מוגבל. אחד הסעיפים שבהם מתאפשרת תחולה מוגבלת הוא סעיף 59. במשרד המשפטים עדכנו אותנו כי הצעת ההחלטה שתוגש לממשלה תכלול הסתייגות מסעיף 59, כך שפריצת השערים הטוטאלית תוגבל חלקית. לגבי סעיפים 60 ו־61, לעומת זאת, לא מתאפשרת הסתייגות. מרגע שהצטרפת לאמנה, אתה מחויב להם סופית.

בצעד של המתקת הגלולה, או של שמירה על שלמות הקואליציה, הבטיחו במשרד המשפטים לשרה שקד כי במקביל להחלטה בממשלה על הצטרפות לאמנה, תצהיר הממשלה כי היא שומרת לה את האפשרות לפרש את סעיפים 61–60 בהתאם למדיניות ההגירה שלה. זו הצהרה יפה, אך דומה כי היא לא תרשים את הוועדה המפקחת על יישום האמנה. בפועל, מדינת ישראל צפויה בשבועות הקרובים להחיל על עצמה, ביוזמת גדעון סער ובחסות איילת שקד, את חוקי הפליטות והאי־החזרה בהתאם לתיאוריה הפרוגרסיבית המופרכת של "פמיסייד".

לתגובות: yoniro770@gmail.com

***