פוגת מוות
פוגת מוות איור ועיצוב: grrissdesign

הפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו טען ב-1949 ש"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות" אם זה נכון, ניתן לראות ב"פוגת מוות" את תשובת צלאן, תשובה המוכיחה שיש אמנות ששרדה את השואה ואף צמחה מתוכה.

ב-1988 נבחרה הפואמה "פוגת מוות" להיקרא בבונדסטאג לציון יובל לליל הבדולח, ומאז היה לנוהג ברחבי גרמניה להקריא את הפואמה בטקסי יום הזיכרון לשואה.

פוגת מוות, שתורגמה לשפות רבות, מספרת על מרגריטה ושלומית ומעלה לנגד עיני רוחנו שתי דמויות נשיות, האחת ששער הזהב שלה מרמז לגרמניותה, היא מרגריטה, והשנייה, ששערה אפר, כראוי ליהודייה שגופתה נשרפה, היא שולמית.

לא במקרה בחר צלאן המשכיל בשני שמות אלה – השמות מסמלים את התרבויות: כך מרגריטה, הגיבורה של גתה בפאוסט, וכך שולמית - השם בה מכנה שלמה המלך את האהובה בשיר השירים.

"בשבילי השיר הזה הוא החזרתיות" מספר דן תורן שהלחין מוזיקת רקע לפואמה וביצע אותה במסגרת פרויקט מיוחד ליום השואה 2011 שנעשה ע"י רשת ג, "המעגליות הסיזפיות שבטקסט ואת זה השתדלתי לבטא בביצוע. בימים אלו ששואה מתרחשת לא רחוק מגרמניה, באוקראינה, המילים האלו מקבלות משנה תוקף".