בשנים האחרונות ישנה מגמה הולכת וגוברת של טשטוש הממד היהודי הייחודי של השואה והפיכתה לאירוע אוניברסלי.
כחלק ממגמה זו, מודגשים פחות ופחות רצונם של הצוררים הארורים להכחיד את שם ישראל מעל האדמה ושורשיה של אותה שנאת ישראל תהומית.
במקביל, ניתן לשמוע קולות, ואפילו לצערנו בתוכנו פנימה, שרואים בשפל שאליו הגיעו הנאצים ימ"ש ביחסם לעם היהודי, תופעה שיכולה להופיע אצל כולם, כולל אצל העם היושב בציון ביחסו לאויביו.
לכן גם ניתן להיתקל בהשוואות בין השואה האיומה לבין מלחמות ומעשי רצח שונים ברחבי העולם, כולל המלחמה באוקראינה.
מי שהביא לשיא סוג זה של הכחשה היה השר לפיד, אשר עיוות בצורה נוראה את המושג אנטישמיות, ובכך פגע קשות במאבק בה.
השואה היא אכן אירוע בעל משמעות אוניברסלית, אבל לא במובן של התעלמות מהיחס המיוחד לו זכו היהודים במהלכה, אלא בשתי משמעויות:
בשואה בא לידי ביטוי לצד המפלצתי ביותר שאליו הגיע המין האנושי. השואה היא הסתירה העמוקה ביותר למערכת היחסים שצריכה להיות בין עם ישראל לאנושות. מערכת יחסים, שהחלה בהבטחת ד' לאברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה", ואשר מיועדת להתגשם כנבואת ישעיהו, בעת שהר בית ד' יהיה נכון בראש ההרים ואליו ינהרו כל הגויים כדי לקבל תורה מציון ודבר ד' מירושלים.
כתב אברהם לבני בספרו המופלא 'שיבת ציון נס לעמים', השואה הייתה "היישום ההגיוני, המחושב, המאורגן בשיטתיות, של 'הפתרון הסופי' ... לא ניתן עוד להאשים איזו כנופיה של משוגעים מוסתים. ממשלתו הרשמית ביותר של אחד העמים המתורבתים בעולם, היא זו שניהלה באופן מדעי את המבצע הענק של טיהור הגזע. ... לא עוד יצריו האלימים של האדם אשמים בפשע, כי אם התבונה והשכל האנושי הם שכינסו בציניות ובקור רוח את ששת מיליוני היהודים, זקנים, נשים וטף, מכל הארצות "הנאורות" של אירופה לשם השמדתם במחנות המוות."
לא היה מדובר בעוד פוגרום ברברי, כמו כל הרבים מספור שהיו נחלתנו במהלך שנות הגלות. השואה, הייתה תוצר ישיר, וכמעט הגיוני, של אלפיים שנות הפנמה של שנאת הנצרות כלפי עם ישראל, בהן נרצחנו קודם כל מבחינה תיאולוגית ומוסרית, כחלק מניסיון גניבת זהותנו כעם שנבחר להביא לעולם את דבר ד' ולשמש מופת חי לחיים לאומיים אלוקיים, ומתוך כך גם רצח פיזי ממשי. לכן, גם אם עמים נוספים סבלו סבל רב במלחמת העולם השנייה, וגם אם היו נוספים שהובלו לכבשנים ולתאי הגזים, רק העם היהודי הפך לקרבן לקנוניה זדונית המבקשת ללקט את כל היהודים מכל רחבי אירופה לשם השמדתם, אפילו על חשבון המאמץ המלחמתי של גרמניה, ולא לחינם חלקים ניכרים בעולם המערבי היו שותפים לפשע, באדישותם הפאסיבית ובשתיקתם.
האנטישמיות שחלחלה כל כך עמוק בעמים הנוצריים המערביים הייתה רק הגילוי של העובדה היותר עמוקה אותה ביטא רשב"י: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב", לא כשנאה סתמית או נסיבתית, אלא שנאתו של מי שמבקש לרשת את מקומו של אחיו ושנאת הדת שביקשה ליצור חיקוי לעם ישראל ולרשת את מקומו בעולם.
הלקח שחייב להיות נלמד ומופנם מהשואה, הן על ידינו והן על ידי עמי העולם, הוא ההכרה בייעודו הייחודי של עם ישראל לגאולת העולם בכללותו, ייעוד של הנחלת מוסר וצדק אלוקי לעולם, ייעוד שהצורר הארור לא יכול היה לסבול, והבנה שרק במימוש הייעוד הזה, יגיעו לפתרונן כלל הבעיות הרוחניות והמוסריות של האנושות.
אשר על כן, מדינת ישראל, שאת ייסודה ועצמאותה נציין בשבוע הבא ושמהווה שלב קריטי בתהליך שיבתו של עם ישראל לעצמו ולמימוש ייעודו, היא לא רק קרש הצלה לעם היהודי הנרדף, ואפילו לא רק מצע פיזי לחיים לאומיים של האומה הישראלית, אלא היא קרש ההצלה לגאולת העולם כולו, גאולה שלא תופיע אלא על ידי גאולת עם ישראל ומימושו את תפקידו בעולם.