זיכרון בסלון גם ביישובים ערביים

סיפורה ומילותיה של אתי הילסום, צעירה יהודייה שגדלה בהולנד ונרצחה באושוויץ בשנת 1943, היוו בעבורי, אשה ערבייה מעכו, השראה לאמונה באנושיות ובתקווה ברגעים הקשים ביותר.

בשנת חייה האחרונה אתי כותבת ביומנה: "אני מוכנה להעיד בכל מצב, ועד מותי, שהחיים יפים ומלאי משמעות, ושזוהי אינה אשמתו של אלוהים שהדברים הם כפי שהם כעת, אלא אשמתנו שלנו. ניתנו לנו כל ההזדמנויות להיכנס לגן עדן, אבל עלינו ללמוד כיצד לנצל את ההזדמנויות הללו" (7 ביולי 1942). יומניה, שנכתבו בעודה עוברת תלאות בלתי אנושיות, הם תזכורת לכולנו על כוחה של האמונה, האנושיות וחיפוש הטוב.

כילדה ערבייה בעכו של שנות ה–80, המילה "שואה" לא היתה מוכרת לי. רק בבית הספר התיכון נחשפתי לטרגדיה, לזוועות שחווה העם היהודי באירופה בימי מלחמת העולם השנייה. לא יכולתי להבין את מקור הרוע, האכזריות. התחלתי להתבונן אחרת על השכנים שלי היהודים. מה הם עברו, מה הם נושאים בגופם ובנפשם. עם השנים, ובהיותי פעילה למען חיים משותפים בין יהודים לערבים, ביקשתי מחברותי היהודיות לשתף אותי בסיפור האישי. ביקשתי להבין מה קרה למשפחותיהן אז באותם ימים אפלים. נחשפתי לזוועות, להשמדה הלא נתפשת של קהילות שלמות, באכזריות שלא נודעה כמוה.

התבוננתי בהשתאות על העוצמה של העם היהודי, על היכולת לקום מהאסון הגדול של השואה ולבנות בית חדש. ניסיתי להתיר את הפלונטר של הטרגדיה של העם היהודי, שהתערבבה עם האסון שחווינו, בני העם הפלסטיני, באירועי הנכבה של 1948. איך נכרכו יחדיו האסון של שכני היהודים עם האסון של העם שלי.

בהעדר תשובות בחרתי להסתכל קדימה, לניסיון לקדם עתיד משותף. שנים של פעילות בבניית שותפות הביאו אותי להבנה, שהאסון של העם היהודי אינו תופעה שקרתה ונגמרה. זיכרון השואה נוכח בכל בית, בכל משפחה. זיכרון של השמדה, של פחד קיומי, של שנאה שאין דרך להתמודד אתה.

פגשתי בסיפורים של חברותי את התקווה של מי שידע את הכאב הגדול ביותר שיכול להיות. תקווה לעתיד בטוח, לבית שאין בו פחד. היום אני מבינה טוב יותר את הסיפור של העם היהודי, את המעבר משואה לעצמאות, מיום זיכרון ליום שמחה. היום אני יכולה לשמוע בצורה אחרת חברה יהודייה מספרת בגאווה על בנה החייל.

החברה הערבית מוכרחה ללמוד יותר על השואה, לא רק בפן האוניווסלי של הטרגדיה, של הרוע הבלתי נתפש, אלא כדרך להבין לעומק את הנפש של שכנינו. היום אני יודעת ומבינה, כי לכל יהודי, גם אם הוא בא ממדינות שהמלחמה לא הגיעה אליהן, השואה היא אירוע מכונן ונוכח ביום יום.

אנו, הערבים בישראל, מוכרחים לשמוע ממקור ראשון על החיים היהודיים שהוכחדו. אירועי זיכרון בסלון, שמשתתפים בהם בני הדור השני והשלישי בסיפור על משפחתם, צריכים להתקיים גם ביישובים ערביים. להיות גשר לחיבור עמוק בין העם היהודי לציבור הערבי החי לצדו, ואולי יסייעו לממש את המלים של אתי הילסום על אנושיות ואהבת האדם.

--

ג'דיר האני, תושבת עכו, מנהלת שותפה במיזם אלמנבר־הבימה, לקידום שפה דתית לשלום