במערכת המדינית בישראל התכוננו אומנם לתגובות חריפות למהומות שהתחוללו במהלך חודש הרמדאן בהר הבית, אבל גם שם הופתעו מעוצמת התגובה הירדנית – במיוחד על רקע התחממות היחסים שנרשמה בין המדינות בחודשים האחרונים.
זה החל באמירה קשה של ראש ממשלת ירדן, בישאר אל־חסונה, שהסית בישיבת פרלמנט לפגוע ביהודים ואמר: "אני מברך כל פלשתיני ואת כל עובדי הווקף האסלאמי הירדני שעומדים בצורה נעלה כמו צריח, ואלה שמשליכים אבנים על הפרו־ציונים המטמאים את מסגד אל־אקצא באבטחת ממשלת הכיבוש הישראלי".
"בלמנו ניסיון של ישראל לחלק את מסגד אל־אקצא לפי קריטריונים של מקום וזמני תפילה ונמשיך לעשות זאת", הוסיף.
הפרלמנט הירדני הגיש לממשלה מזכר שנחתם בידי 87 חברים, שדורש לגרש את השגריר הישראלי מירדן במחאה על מה שכונה "התקיפות הישראליות במסגד אל־אקצא". לצד כל אלה זימן שר החוץ הירדני איימן א־ספדי את ממלא מקום השגריר הישראלי סמי אבו ג'נב לשיחת נזיפה ומסר לו איגרת מחאה חריפה.
"לא ניתן לדלג מעל הסוגיה הפלשתינית כדי להשיג שלום צודק וכולל. ההגנה על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות נמצאת בסדר העדיפויות של ירדן, והמלך עבדאללה נוקט את כל האמצעים כדי לשמור עליהם", אמר השר הירדני.
בירושלים לא אהבו לשמוע את הדברים הללו. בתחילה היו אלה גורמים מדיניים שטענו כי ההתנהלות הירדנית מעודדת את המתיחות בירושלים ונותנת גיבוי להתפרעויות של ערבים. עוד הזכירו לירדנים כי בעוד ישראל נתנה הקלות מפליגות באופן יחסי למוסלמים במהלך כל חודש הרמדאן, הן נוצלו לאגירת אבנים שהושלכו על כוחות הביטחון ולהתפרעויות.
אחר כך היה זה ראש הממשלה בעצמו שהתייחס - במרומז ומבלי להזכיר את שמה המפורש של ירדן - להתנהלות שלה. "אנחנו מצפים מכולם שלא להצטרף לשקרים, ובטח שלא לעודד אלימות נגד יהודים. מדינת ישראל תמשיך לשמור על בירתנו ירושלים פתוחה לכול", אמר בנט, והוסיף: "אני רואה בחומרה את ההתבטאויות המאשימות את ישראל באלימות המופנית אלינו, ויש מי שמעודד לזרוק אבנים ולהפעיל אלימות נגד אזרחי מדינת ישראל. הדבר הזה לא מקובל עלינו. זה מהווה פרס למסיתים, ובראשם חמאס, שמנסים להצית פה אלימות בירושלים. אנחנו לא ניתן לזה לקרות".
גורמים במשרד החוץ היו ספציפיים הרבה יותר. לדבריהם, "זימונו של סגן השגריר למשרד החוץ הירדני והודעת דובר משרד החוץ הירדני בעקבות הפגישה פוגעים במאמצים להשכין שקט בירושלים, ונותנים רוח גבית לאלו שפוגעים בקדושת החגים ונוקטים אלימות המסכנת חיי אזרחים מוסלמים ויהודים כאחד". המסר שהועבר לירדן היה חד וברור: "כל שותף אחראי צריך להכיר בכך ולא לקחת חלק בהפצת ידיעות שקריות לחלוטין שרק מתסיסות את האווירה. הצהרות תמיכה במעשי אלימות, כולל יידוי אבנים, הן בלתי נתפסות ותורמות להסלמה".
צריך להזכיר שראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד טענו לאורך החודשים האחרונים כי חלה התחממות משמעותית ביחסי ישראל וירדן, ולאחרונה נפגשו שר הביטחון גנץ ונשיא המדינה הרצוג עם המלך עבדאללה.
לירדן אין מה להציע לישראל
ד"ר דורון מצא, מזרחן ובכיר בשב"כ לשעבר, מרצה במכללת אחווה וחוקר בכיר במחלקת המחקר של תנועת 'הביטחוניסטים', מנסה להסביר מה עומד מאחורי ההתנהלות הירדנית. "בישראל הופתעו מהדברים, כי מצד אחד יש תחושה של חימום היחסים מאז הקמת הממשלה הנוכחית והיו ביקורים הדדיים של שרים והידוק שיתוף הפעולה, ומצד שני היו התבטאויות יחסית חריגות של שר החוץ ושל ראש הממשלה הירדני".
לדעתו צריך להסתכל על המצב בפרספקטיבה רחבה יותר. "מדינת ישראל זונחת בשנים האחרונות את בעלות הברית הקלאסיות כמו מצרים וירדן, וגם את הנושא הפלשתיני, ומתחברת עם המדינות העשירות באזור. הדבר הזה מבוסס על הרעיון שאנחנו ממוקדים מאוד בענייני כלכלה, טכנולוגיה, פיתוח אזורי, רווחה ואיכות חיים, ומניחים בצד את כל מה שמריח כפוליטיקת זהות קלאסית מזרח־תיכונית".
וירדן לא יכולה להשתלב במהלך?
"בתחום הזה אין לירדן מה להציע לישראל. ההחלטה האסטרטגית הישראלית ללכת למסלול השלום הכלכלי מבטאת את הרצון להניח לכל העולם האידיאולוגי של המזרח התיכון ובעיקר לסוגיה הפלשתינית. זה מאוד לא מוצא חן בעיני הירדנים ובית המלוכה שלהם, בעיקר משום שזה מעורר חששות שממילא קיימים בצמרת השלטונית הירדנית, שמא אי־הסדרת הבעיה הפלשתינית בסופו של דבר תגלגל אותה לפתחה של ירדן.
"ירדן מאוד רוצה את הסדרת המדינה הפלשתינית ופתרון שתי המדינות, כי מבחינתה זהו קיר הברזל שיבלום אפשרות לערעור המשטר של המלך עבדאללה. מבחינתם, עצם העיסוק בסוגיה הפלשתינית ובניסיונות לפתור אותה הוא ערובה לשמירת היציבות הפנימית הירדנית. לכן כשישראל הלכה לכיוון מדינות המפרץ והכלכלה והשאירה מאחור את המשא ומתן ואת תהליך אוסלו ומקפיאה את המצב הקיים – הירדנים פשוט חוששים, ואף מסמנים את המצב כאיום אסטרטגי עליהם".
מי שהוביל את המגמה הזו היה ראש הממשלה הקודם, בנימין נתניהו. לכן יחסיו עם המלך היו מתוחים?
"לגמרי. זה בדיוק חלק ממה שאפיין את הקרירות ביחסי ישראל וירדן בעשור האחרון בתקופתו של נתניהו. זה לא היה עניין רגשי אלא ממש סוגיה אסטרטגית".
אז בעצם חילופי השלטון בישראל היו סיבה לאופטימיות ירדנית.
"היה בחודשים האחרונים ניסיון לחמם את היחסים בין ישראל למדינות המעגל הקרוב כמו ירדן ומצרים, שחתמו הסכמים עם ישראל שהייתה גלומה בהם הבטחה מסוימת להתמודד גם עם השאלה הפלשתינית. אני לא יודע עד כמה הירדנים ראו לנגד עיניהם באמת את האופציה של מדינה פלשתינית, אבל בעצם הקמת הממשלה הנוכחית של בנט ולפיד הם ראו אפשרות לשינוי של האסטרטגיה הישראלית והזדמנות לנצל את חימום היחסים כדי לבלום את הנסיגה במעמדם".
אז מה בעצם מרוויחים הירדנים ממהלך שללא ספק מרגיז את ישראל?
"הירדנים משחקים כאן משחק כפול. מצד אחד הם מחממים את היחסים, אבל ברגע האמת הם גינו את ישראל בחריפות גדולה מאוד. לדעתי הם כן רוצים להיות חלק מהמערך האסטרטגי שישראל מובילה במזרח התיכון ולהיות חלק מפרויקט הסכמי אברהם, אבל הם חייבים להתמודד עם הגיבנת הפלשתינית, שאין למדינות ערב האחרות. הניסיון להתקרב לישראל ולמדינות הסכמי אברהם חשוב לירדנים, כי אין להם הרבה מה לתת, הם רוצים בעיקר לקבל. המים שישראל נותנת להם הם אחד הדברים שהם מקבלים, אבל הרווח שלהם יכול להיות גדול יותר. מצד שני, הם מאוד קשובים וכורים אוזן לעניין הפלשתיני, כדי להיראות לפחות כמי שמחויבים ברמת השיח הפוליטי לנושא הזה".
אז על מה מעידה הדו־פרצופיות הירדנית?
"לדעתי השיח פחות מכוון נגד ישראל, ונועד בעיקר לגונן על בית המלוכה הירדני ולאפשר להם להתקרב ולקחת חלק בהסכמי אברהם בלי להיות מסומנים ומותקפים על ידי הפלשתינים. האתנן כאן הוא בעצם המתקפה נגד ישראל בעניין של הר הבית, שירדן נחשבת לשומרת שלו בעולם הערבי. בסופו של דבר זו עמדה פחדנית: מצד אחד מתקרבים ומצד שני מכים. ירדן היא מדינה חלשה ופחדנית. היא לא מאריות השכונה, ההתנהלות שלה שרידותית. הם חייבים לשמור על עצמם ולהביט לעורף, וזה הופך בולט בעיקר באירועי משבר".
המלך חושש לכיסאו
יוני בן־מנחם, פרשן לענייני ערבים וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, רואה את הדברים באופן שונה מעט. "המלך עבדאללה לא באמת מתעניין בישראל. הוא היה ביחסים גרועים עם נתניהו, ואחרי חילופי השלטון היה מסע חנופה כלפיו מצד הדרג המדיני בישראל שהתחילו לעלות אליו לרגל. זה התחיל בראש הממשלה בנט, אחר כך שר הביטחון גנץ, השר לביטחון הפנים עמר בר־לב וגם נשיא המדינה יצחק הרצוג שמנסה למצב את עצמו כמתווך אזורי. היה ניסיון 'לתאם' פעילות לקראת חודש הרמדאן, אבל התוצאה מוכיחה שהדבר לא תרם כלל", אומר בן־מנחם.
לדעתך, המהלכים של מלך ירדן הם כפיות טובה? הרי רק לאחרונה אישרה הממשלה לירדנים עוד הקצאה של מים עבורם כפי שביקשו.
"ברגע שהתחיל הבלגן בהר הבית התחילו הפגנות גדולות בירדן, והמלך מחפש להוריד את הלחץ ממנו בכל דרך, אז הוא מפנה את האש לישראל ושולח את ראש הממשלה שלו לקרוא לפלשתינים לזרוק אבנים על שוטרים וחיילים. עבדאללה הוא כפוי טובה כלפי ישראל, ובמערכת המדינית יודעים את זה היטב. המבחן הוא במעשה ולא בדיבורים. למלך יש חינוך בריטי, הוא יודע לדבר בנימוס, יודע לעשות רושם, הוא מקבל את הבכירים הישראלים ועושה עבורם את כל הטקס. אבל ברגע האמת כל זה לא מעניין אותו, אלא רק הכיסא שלו. ברגע שיש מהומות במסגד אל־אקצא הוא מרגיש שהקרקע בוערת תחתיו ועושה מה שהוא רוצה".
אתה מדבר על הקרקע הבוערת. ידוע שיש הרבה מאוד אוכלוסייה פלשתינית בירדן, ממה חושש המלך עבדאללה?
"המלך עבדאללה שנוא מאוד בירדן, בניגוד לאביו המלך חוסיין, שהיה אהוד מאוד. לא מזמן התפרסמה חשיפה על הדרך שבה הבריח את כספי הממלכה לחו"ל וקנה נכסים עבור עצמו, והדבר לא הוסיף לו תמיכה. גם המעצר של אחיו הנסיך חמזה הוסיף לתסיסה נגדו, כי חמזה אהוב מאוד על הבדואים בממלכה. עבדאללה נמצא בלחץ מכל הדברים האלה. ברחוב הירדני כועסים עליו, טוענים שהוא נכשל בטיפול במצב הכלכלי, במשבר הקורונה וגם ביחסי החוץ. ברגע שמתחילות הפגנות על מה שמתרחש בהר הבית הוא רץ לחפש שעיר לעזאזל, וישראל היא הקורבן הקבוע, כי קל להצית את הערבים נגדה".
מה צריכה המערכת המדינית לעשות? לתת למשבר הזה לעבור או להגיב?
"אנחנו צריכים להפסיק להתחנף לירדן. כשיהודי מתרפס בפני ערבי - הוא מפרש את זה כחולשה. צריך לבוא לירדנים מעמדה של כוח. לעבדאללה יש ניסיון מדיני גדול יותר מרוב המנהיגים הישראלים שנמצאים מולו, והוא פשוט מסובב אותם בכחש. נתניהו היה קורקטי איתו ולכן המלך ממש לא אהב אותו, אבל זה היה עדיף, כי מנתניהו הייתה למלך איזושהי יראה, וכיום מורגש זלזול בגלל אותה חנופה ישראלית כלפיו. נפתלי בנט כראש ממשלה נתן לעבדאללה מים מתוך חנופה, כדי להראות שהיכן שנתניהו נכשל הוא הצליח. אז מה קרה? הוא לא באמת מכבד את בנט או את גנץ יותר מנתניהו, וישראל לא הרוויחה כלל מעניין המים".
היחסים החמים כפי שהוצגו לפני המשבר הנוכחי, יחזרו?
"אנחנו עוד לא יודעים לאן המצב יתפתח, ויש גם אפשרות שיסלים, כי יש עוד כמה תאריכים בעייתיים. אחרי שהסערה תיגמר, ישראל וירדן יהיו חייבות לשבת ולדבר ביניהן וליישר קו. אף אחד הרי לא רוצה לפגוע ביחסים, כי יש אינטרסים משותפים רבים, אבל יהיה קשה לשקם את מאזן הכוחות שהיה בעבר. כי הרי גם בשנה הבאה יהיה רמדאן וינסו להתעמת על הר הבית. צריך להתנהל אחרת. לדעתי צריך לעצור את כל הריצה אחרי ירדן ולהחזיק איתם את כל היחסים במתח קבוע, כדי שידעו שבישראל יש להם שותף שצריך לכבד ולפעול מולו אחרת".
ישראל עדיין שאננה
הירדנים לא עצרו עם הביקורת. לקראת סגירת הגיליון התברר כי הם הגישו רשימת דרישות לאמריקנים כדי לייצר סטטוס קוו חדש, למרות שהממשל האמריקני ביקש לשמור על זה הקיים. הרשימה כוללת דרישות שישראל לא תוכל להסכים להן, כמו הוצאת המשטרה באופן מוחלט משטח ההר וחסימת כניסתה אליו גם במקרי קיצון. דרישה נוספת היא שהשליטה בביקורי מי שאינם מוסלמים בהר הבית תעבור לשליטת הווקף והוא שיקבע את הכללים, יאשר עליית יהודים להר הבית רק על פי בקשה שתוגש מראש ויקבע את המסלול, אם בכלל יאשר זאת.
אבל בירושלים יש עדיין שאננות למצב. גורם מדיני טען באוזנינו השבוע כי הירדנים בעיקר ניסו לרצות את הפלשתינים וכי לא תהיה המשכיות למתקפה נגד ישראל. אלא שהגשת המסמך לאמריקנים היא לא מתקפה, אלא גרוע מכך: ניסיון לאלץ את ישראל – המדינה הריבונית על אדמתה – להגדיר אקס־טריטוריה של ירדן במקום הקדוש ביותר לעם היהודי.
במשרד החוץ הפגינו עד כה סבלנות כלפי ירדן והשר יאיר לפיד גילה הבנה למצבו של המלך עבדאללה, שלדעתו רוצה לשמור על מעמדו כמי שבעצם אחראי לסדר בהר הבית. אך לדברי הגורם המדיני, הדרישות הירדניות שהובאו בפני האמריקנים עלולות לשנות את התמונה. בירושלים עושים חישובים שונים לגבי הצד האסטרטגי מול ירדן, אבל אין ספק שאחרי ההתלהמות וההסתה מצד ראש הממשלה הירדני בעצמו, גם בכירי הממשלה הנוכחית הבינו שכללי המשחק שהכירו כבר אינם תקפים ושאולי יש צורך לשנות את הפרדיגמה ביחסים עם הממלכה ההאשמית. ייתכן שהדרישות שהועלו מול האמריקנים והניסיון לרתום אותם למהלך אנטי ישראלי יעוררו עוד יותר את המערכת המדינית להבין, כפי שאמר יוני בן־מנחם, שמלך ירדן מנסה להשיג הישגים על גבה של ישראל, ולהיאבק בכך בכל כוחה.
***