79 שנה אחרי שמשפחתו נספתה באושוויץ, שלום ליאון סוגר מעגל. אביו של ראש העיר ירושלים משה ליאון הספיק לעלות עם הוריו לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וכך ניצלו חייו, אך כל משפחתו מצד אביו נספתה באושוויץ. אמש (רביעי) הוא נחת בפולין כחלק מהמשלחת הירושלמית הרשמית למצעד החיים בראשות בנו, ראש העיר משה ליאון, ויגיע לראשונה למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספו בני משפחתו. המשלחת תצעד במצעד החיים בפולין, ממחנה ההשמדה אושוויץ לאורך המסלול שיסתיים במחנה בירקנאו.
שלום ליאון נולד בשנת 1934 בסלוניקי שביוון. בהיותו בן שנה וחצי, קצת אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מטעמים ציוניים, עלה ארצה יחד עם הוריו ואחיו. מאחוריהם השאירו ההורים את האחים, האחיות ושאר בני המשפחה, שבחרו להישאר בקהילה ובעסקים שהיו בעיר. "סבא שלי התעקש לעלות לארץ ישראל ולהגיע לירושלים. הוא תמיד אמר שהמקום שלו הוא בארץ ישראל", מספר נכדו, ראש העיר ירושלים. "לצערנו הרב, יחד עם שאר יהודי סלוניקי, כל המשפחה נלקחה לאושוויץ ונספתה בשואה".
"מה שקצת קשה לתפוס זה שבארץ ישראל באותם ימים לא ידעו פרטים על מה שמתרחש באירופה. זה הגיע באיחור ועל ידי שמועות. לא הייתה תקשורת מפותחת כמו היום", הוא מזכיר. "למעשה, רק לאחר סיום מלחמת העולם השנייה התחילו להבין את גודל האסון. אחד הדברים שכואבים לי במיוחד זה שלא דיברו על זה. סבא וסבתא שלי לא דברו על מה שהשאירו מאחוריהם ועל כל המשפחה שנספתה. הבנתי את זה רק בגיל מאוחר. זה היה סוג של הסתרה או התעלמות ממה שקרה, מתוך מחשבה שחייבים לבנות כאן את העתיד. כך למשל, לא ידעתי על קיומו של אחיה של סבתא שלי. הוא היה פרופסור בכיר לרפואה שנספה באושוויץ".
בתור נער, לא היה לך מוזר שאין קרובי משפחה?
"נולדנו לתוך הידיעה שאין לנו קרובי משפחה. פשוט ככה. לא שאלנו. רק אחרי הרבה שנים הבנתי שמדובר על 60,000 יהודי סלוניקי שנספו תוך ארבעה שבועות. לקחו אותם ברכבות לאושוויץ. באחד מהסיורים שלה בפולין, הבת שלי זיהתה את שם אחיה של סבתא שלי בתור אחד מהנספים. אחותי, פרופ' אורלי מירון מאוניברסיטת בר אילן, עשתה עבודת מחקר בנושא וירדה יותר לעומק העניין.
"מה שחשוב לנו זה לזכור ולא לשכוח שמדינת ישראל היא הבית שלנו, ירושלים היא הבית שלנו, בירת העם היהודי. אנחנו צריכים לברך על כל יום שאנחנו כאן במדינת ישראל. כל יהודי בעולם יודע שאם חלילה קורה משהו באזור שלו, יש לו לאן להגיע", מוסיף ליאון. "מצמרר לחשוב שליהודים שנספו בשואה לא היה זמן לחשוב על כך. באותן שנים לא הייתה מדינת ישראל. לכן זה נותן הרבה חומר למחשבה. אני בהחלט מרגיש שכל מה שאני עושה בירושלים זה לשמירת הנצח של עם ישראל".
במערה, סמוך לסוללת התותחים הנאצית
ההחלטה להוציא לראשונה משלחת רשמית של העיר ירושלים למצעד החיים התקבלה לאחר שראש העיר ליאון הוזמן לשאת נאום בטקס שנערך במקום. "משכך, מצאתי לנכון להציע לבכירים בשירות הציבורי של עיריית ירושלים לבוא יחד איתנו ולהגיע כמשלחת של ירושלים, שחוגגת 55 שנים לשחרורה". במשלחת, שמונה כ־180 חברים, משתתפים בין השאר חברי מועצת העיר ירושלים, הנהלת הדרג המקצועי, מנהלים ועובדים בתאגידים העירוניים, עובדי עירייה, נציגות הסתדרות העובדים והנהלות המרכזים הרפואיים הדסה עין כרם ושערי צדק וכמובן ניצולי שואה תושבי העיר. ערב קודם לכן השתתפה המשלחת בטקס פתיחת ערב יום השואה והגבורה באולם דגה (Dgas) בעיר קרקוב.
הפעם הקודמת שבה השתתף ליאון במצעד החיים הייתה לפני כחצי יובל, כשנסע כמנכ"ל משרד ראש הממשלה יחד עם בנימין נתניהו, ראש הממשלה דאז. "מבחינתי זאת סגירת מעגל, שכראש עיריית ירושלים אגיע יחד עם אבא למצעד החיים באושוויץ, המקום שבו המשפחה שלו נספתה. בשבילו זאת הפעם הראשונה באושוויץ. הוא ממש מתרגש. כשהוא היה בגילי הוא ידע פחות על מה שקרה בשואה ממה שאני יודע היום. זאת פגישה ראשונה שלו עם גיא ההריגה שבו נספתה משפחתו, וזה בהחלט אירוע מרגש".
אחת מחברות המשלחת היא יונה עמית, ניצולת שואה תושבת ירושלים, אשר סוגרת מעגל לאחר 78 שנים ומבקרת לראשונה את נעליה שנמצאות בערמות הנעליים באושוויץ. היא נולדה למשפחה בת תשע נפשות מהעיר פיומה בצפון איטליה. כשהנאצים פלשו לגרמניה בשנת 1943, בהיותה בת חמש בלבד, ברחה המשפחה מהעיר. כבר בדרכה אל טריאסטה, תחנתם הראשונה במסע, ניצלו כאשר חיילים גרמנים אשר בדקו את תעודותיהם התרשלו בתפקידם ולא תפסו אותם.
לאחר מכן הגיעה המשפחה אל יקב ממערב לבולוניה. היקב נוהל על ידי משפחת טמביני, משפחה קתולית אדוקה שזכתה מאוחר יותר לאות חסידי אומות העולם. במהלך אחת השבתות, בשעה שבני המשפחה הורשו לצאת החוצה ולהיפגש עם משפחתם המורחבת, החליפה יונה את נעליה עם נעליו של בן דודה, יצחק אנרנסטו ברגר. מהר מאוד, עקב החשש מהגרמנים ששהו באזור, הוחזרו הילדים למחבוא ונפרדו מקרוביהם. זו הפעם האחרונה שבה ראתה יונה את בן דודה ואת נעליה. זמן קצר לאחר מכן נודע למשפחתה כי יצחק הי"ד נתפס על ידי הנאצים ונספה באושוויץ יחד עם עם זוג הנעליים של יונה, אשר נמצא בערמת הנעליים המוצבת במחנה.
זמן מה לאחר מכן הועברה יונה יחד עם בני משפחה נוספים לחווה שהייתה בסמוך לסוללת תותחים גרמנית. כ־28 יהודים הוסתרו במשך תקופה על ידי בעל החווה, אנטוניו דה לה ולה, אשר זכה אף הוא לתואר חסיד אומות עולם. את היהודים הסתיר במנהרה שחפר בסמוך כדי להחביאם מהנאצים. עם התגברות החשש להפצצת החווה הועברו היהודים למקומות מסתור אחרים. יונה ואחיותיה הועברו למנזר ובו קיימו מנהגים יהודיים בסתר, לצד קיום מנהגי הנצרות במנזר. לאחר כשנה במנזר הוברחו יונה ובני משפחה נוספים אל שווייץ דרך הרי האלפים. לאחר תלאות נוספות ובסיום המלחמה עלתה משפחתה של יונה בשנת 1947 לישראל וקבעה את ביתה בעיר ירושלים.
"שנים דיברתי עם חברים שעמדו מול ערמת הנעליים באושוויץ", אומרת יונה עמית, "תהיתי לעצמי אולי הם ראו שם את הנעליים שלי. ביום השואה אגיע בעצמי אל מחנה המוות עם משלחת העיר ירושלים, ואתייצב מול הערמה בגאווה גדולה. הצלחנו להקים מדינה, להוליד ילדים ולפרוח בארץ. לצד זאת אזכור את בן דודי, אשר צעד בנעליי על אדמת המוות הזו ולא שרד אותה".
דואגים למי שנשאר
נוסף על הוצאת המשלחת הירושלמית למצעד החיים בפולין, בתחילת השבוע פתחו ראש העיר משה ליאון ורעייתו סתוית בביתם את אירועי 'זיכרון בסלון' של עיריית ירושלים. השניים אירחו את ניצולת השואה בטי אפל וכשבעים משתתפים, בהם סטודנטים ירושלמים, יושבי ראש אגודות הסטודנטים וקבוצת יהודים צעירים שעלו ארצה מאוקראינה והגיעו לשמוע את סיפורה הכואב. כשהייתה בטי בת שש הגסטפו הגיע לביתה. למזלה, היא לא שהתה בבית באותה עת, אך אמה ואחיה בן השנתיים שהיו באותה עת בבית נלקחו על ידי הגסטפו ונספו מאוחר יותר באושוויץ. אביה של בטי הצליח להבריח אותה ואת אחיה ז'ק בן החמש ברכבת לדרום צרפת. אחר כך הפקידו את בטי ואחיה במשפחה לא יהודית בדולין, כפר קטן בסאבוא, ושם שהו עד סוף המלחמה. בטי עלתה ארצה לבדה ב־1964. לדבריה, "כיום, משחלפו 60 שנה, אני סבורה שחיוני שנדבר על מה שעבר עלינו ונספר את הכול, כי אנחנו האחרונים, ולאחר שנסתלק מן העולם, מי יוכל להעיד שהיינו כאן וראינו את מה שראינו?"
"אנחנו מנסים לעטוף כמה שיותר את ניצולי השואה ולדאוג להם בכל המובנים, גם ביומיום", אומר ראש העיר. "למשל, אנחנו מתקשרים לברך אותם ביום ההולדת, ומנסים לשמור איתם על קשר גם במהלך ימות השנה. בראשית קיומה של מדינת ישראל היא לא התייחסה מספיק לניצולי השואה. בשנים האחרונות אנחנו משתדלים לתקן. רק השבוע (שלישי) השתתפתי בהתקנה ה־10,000 של ערכת 'בטוח בבית' למניעת נפילות ותאונות בבית במעונם של אדוארד וזיאנה פריצקר, ירושלמים ותיקים ניצולי שואה". במסגרת התוכנית העירונית הייחודית מגיעים אנשי צוות לבתיהם של אזרחים ותיקים גילאי 70 ומעלה, חלקם ניצולי שואה, מקיימים עימם שיחה אישית, מציעים להם את השירותים החברתיים לגיל השלישי וגם מתקינים בביתם עזרים למניעת נפילות ותאונות.
***