ימית כולה כבר הייתה הרוסה, מלבד הבית שבו התגורר הרב ישראל אריאל. מפקד הפינוי על ימית, האלוף חיים ארז, נכנס לבית ושאל לאן להעביר את חפצי המשפחה. לאחר משא ומתן קצר, נפנתה רעייתו של הרב אל האלוף, העמידה מולו את בתה הקטנה ואמרה: "כשהילדה הזו תגדל, היא תדע לומר: חיים ארז גירש אותי מימית!". ארז, המפקד הקשוח שתחת ידיו הוחרבה עיר שלמה, הוריד דמעות כמו ילד. "הדמעות הללו היו יקרות בעיניי", מספר היום הרב אריאל, שמשחזר את השיח: "ארז אמר לנו: אני עצמי ניצול שואה. אמרתי לו: ולמרות זאת אתה מקיים פקודה בלי לחשוב?". ארז השיב בסוג של התנצלות: "ביום אנחנו אומנם מבצעים פקודות, אבל בלילה אנחנו מתכננים את כיבוש המקום מחדש". "כלומר", מסביר היום הרב אריאל, "הצבא יודע את האמת, שבעצם הכול זה מלחמה. הם מוכרחים לקבל את מדיניות מקבלי ההחלטות, אבל יודעים שיצטרכו לשוב ולכבוש מחדש את המקומות האלה".
ארבעים שנה אחרי שמדינת ישראל נטשה את חבל סיני ולראשונה הניפה חרב של עקירה והרס על התיישבות פורחת, התברר שבגין היה רק פורץ הדרך למהרסים ולמחריבים שבאו בעקבותיו. הטראומה והמראות הקשים של הפינוי נחרתו עמוק כנראה רק בליבם של המתיישבים, אבל מבחינת ראשי ממשלות ושרים בקדנציות הבאות בגין היה רק מקרר האמבטיה למהלכים דומים. ההתיישבות ביהודה, שומרון וחבל עזה המשיכה אומנם להתרחב ולשגשג בעשרות השנים שחלפו מאז, אולם הקלות שבה נוגסים דחפורים בבתים – ובראשם בתי חבל קטיף שנחרב כליל – עדיין בלתי נסבלת. דומה כי הנהגת ההתיישבות לא מצאה עדיין את נוסחת הפלא שתצליח לשמר יישובים על תילם מול איומים מדיניים־פוליטיים של ראשי המערכת וצה"ל. שניים מראשי המערכה בימית - הרב ישראל אריאל ובני קצובר - משתפים את 'בשבע' בתובנות שהביאו איתם משם, ומהמשך העשייה שלהם בשנים שלאחר מכן.
בהכשר המפד"ל
בני קצובר היה באותה תקופה ראש מועצת שומרון, שנשלף כמעט בעל כורחו למאבק בימית על ידי ראש התנועה לעצירת הנסיגה מסיני, אורי אליצור ז"ל. ניסיונו העשיר והמוצלח מהעליות של גוש אמונים שנים ספורות קודם לכן הפך אותו למועמד ראוי לתפקיד מפקד העיר ימית. לקצובר לקח זמן להבין מה בדיוק תפקידו, אך המפה התבהרה לו אט אט: אל העיר ירדו 15 קבוצות שונות של אזרחים שביקשו לסייע למאבק, אך לא היה ביניהן כל קשר. עבודת הסנכרון ביניהן ויצירת שיתופי הפעולה היו משימתו של קצובר, נוסף על החלטות אסטרטגיות משמעותיות כמו קביעת קו המאבק ודרכי הפעולה מול כוחות הגירוש שיגיעו לשטח.
כשאנחנו מנסים לברר מדוע נכשל המאבק בימית, ומתוך כך לזקק מסקנות עתידיות, קצובר מסביר שהמילה כישלון אינה מדויקת. באופן יחסי לנסיבות הלא פשוטות שעל מצען התנהל המאבק, מטה המאבק הגיע להישגים, גם אם לא בשורת התוצאה. "בכירי צה"ל אמרו לנו: אם היו פה עשרת אלפים איש במקום שלושת אלפים, הסיפור היה נגמר אחרת". אבל גם הבאתם של שלושת אלפים, מספר קצובר, הייתה הישג לא מבוטל בהתחשב במה שעמד ברקע. בראש ובראשונה הוא תולה את האשמה בהנהגה הפוליטית הימנית, כולל זו הדתית־לאומית, שהעניקה גיבוי מלא למעשה הנסיגה: "בשונה מהמערכה שהייתה לנו בשומרון, את מהלך הנסיגה הוביל מנהיג ימין, בתמיכת חלק ניכר מחברי המפד"ל. גם מי שנחשבו ליותר מיליטנטים במפד"ל רק נמנעו בהצבעה על אישור ההסכם. הדבר הזה הקשה מאוד על גיוס המונים שירדו לסיני כדי להיאבק".
קצובר מספר על חוגי בית שארגן בכל רחבי הארץ כדי לשכנע אנשים להצטרף למאבק. "מספר המשתתפים היה כחמישים אחוז בלבד מאלה שהגיעו לחוגי הבית שארגנו לטובת העליות לשומרון. גם מקרב אלה שהגיעו, אנשים הטיחו בנו אמירות כמו: אתם מבינים יותר טוב מבגין? אתם ימנים יותר מהמפד"ל? ראינו שהציבור מבולבל במקרה הטוב, משלים עם המציאות במקרה הפחות טוב, ובמקרה הגרוע - אפילו מסכים איתה". על רקע חסרונו הבולט של חוט שדרה אידיאולוגי להנהגה הפוליטית של הציבור הימני והדתי, וכתוצאה מכך לרבים בציבור עצמו, מסביר קצובר, קשה היה להביא את האלפים שהיו חיוניים להצלחת המאבק בסיני.
בגוש קטיף הנסיבות היו מאפשרות יותר, ובכל זאת המאבק נכשל שוב. במה אתה תולה את זה?
"אני לא בטוח, אבל נדמה לי ששם פשוט לא נאבקנו. אם היו נותנים בגוש קטיף מאבק כמו בימית, זה היה יכול להיות אחרת. חנן פורת ז"ל אמר בימית שצריך להיאבק שם כמו איש שנאבק על ביתו. בימית עשינו זאת. אומנם, כפי שציינתי, ניהלנו מאבק על מצע רחב של בעיות: מלבד חוסר התיאום ואי־הגעתם של אלפים, היו גם תושבים שלא נאבקו, לקחו את הפיצויים והלכו, מה שגרם לאנשים לומר לנו: אתם נאבקים בשביל מי שלא רוצה שיעזרו לו. זה יצר עבורנו עמדת נחיתות גדולה. אבל צורת המאבק עצמה, כפי שקבעתי כמפקד העיר, של מאבק על הגגות, הייתה משמעותית. והראיה: במשך שנים אחר כך, כשהוזמנתי לתת הרצאות בצה"ל, תמיד הקרינו שם את המאבק על הגגות בימית. הם היו שואלים: מה יהיה אם מאבק כזה יקרה במקומות שנמצאים יותר עמוק בקונצנזוס ההיסטורי והלאומי של ישראל? כלומר, המאבק בחבל ימית נחרת בתודעה של מי שהיו מקבלי ההחלטות. לכן שרון, שהיה מקורב אלינו אז, נקט צעדים כדי למסמס ולפורר אותנו בגוש קטיף ולא להגיע למאבק מסוג כזה. הוא אכן הצליח לפורר את המנהיגות שהייתה לנו. יש סברה גדולה להניח שאם בגוש קטיף היינו נאבקים כאיש הנאבק על ביתו – זה היה נגמר אחרת".
כפי שקצובר מציין, גם המערכה הגדולה הבאה, שבאה כ־20 שנה אחרי פינוי ימית, הסתיימה בכישלון צורב של המתיישבים, על אף שכוחם המספרי והאידיאולוגי היה אז פי כמה. "בגוש קטיף הייתה רוח אחרת. למעט כפר דרום, השאר שידרו מראש 'באהבה ננצח' – שבמילים אחרות זה אומר: לא ניאבק. זה היה השדר של מנהיגות הגוש ומנהיגות מועצת יש"ע, וזה בדיוק מה ששרון היה זקוק לו".
כשאנחנו סוקרים את תחנות העקירה הבאות, קצובר מצביע על פינוי עמונה הראשון כנקודת מפנה לטובה: "אולמרט תכנן אז להרוס את כל המאחזים ביהודה ושומרון. הוא נתן הוראות להיכנס במפגינים בכל הכוח. אבל התוצאה הייתה הפוכה, וכל נושא פינוי המאחזים ירד מהפרק. הנה ההוכחה שכשנאבקים כך – זה נגמר אחרת". קו ישיר נמתח מגגות ימית לגגות עמונה, ומוכיח לדבריו כי ישנן גם דרכים אפקטיביות למאבק. קצובר מדגיש כי המאבק צריך להיות ללא אלימות אקטיבית, אלא "מאבק של מסירות, בזה אנחנו חזקים. המונים ואלפים שמגיעים למאבק במסירות ובנחישות".
מקרים אחרים של פינויי שכונות ויישובים הסתיימו בהישגים מוגבלים, מציין קצובר, "משום ששוב הורידו את רף המאבק". את נקודת המבחן הבאה הוא רואה בישיבת חומש, אשר מונפת מעליה חרב של פינוי, אולם שם מדובר בקבוצה ש"הוכיחה את עצמה כמי שבאה מגזע אחר לגמרי". אם תתלכד שם הנהגה ראויה שתגלה רמת נחישות מתאימה, הוא מעריך, התוצאות יהיו בהתאם.
הפקודה אינה קדושה
כלי נוסף במאבק היה סירוב הפקודה. הרב ישראל אריאל מספר כי היה הראשון שהעז להעלות אז על דל שפתיו את הקריאה, שעליה שילם לאחר מכן מחירים לא פשוטים של בתי משפט ובתי כלא. הרב אריאל היה ממקימי העיר ימית, ייסד בה את הישיבה, ולאחר מכן המשיך בתנופת התיישבות במענה להסכם השלום המתגבש: הוא הקים את היישובים עצמונה וחצר אדר, והקים ישיבה נוספת בדרום סיני בשם 'גבול ישראל'. בזמן המאבק עמד בראש גרעין 'מעוז' – מטה המאבק בעיר ימית, שליבו היה הישיבה ואנשיה.
כשהוא מתאר את ההתיישבות בחבל, הוא חוזר ומדגיש שוב ושוב כי חצי האי סיני הוא בכל קנה מידה הלכתי חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ונמצא בגבולות המוזכרים בתורה, ואת זאת טרח לתעד בשמות היישובים שהקים. לכן הוא רואה את בגידתם של בגין וחברי המפד"ל שתמכו בעקירה לא רק כהפניית עורף אידיאולוגית, אלא גם כ"בגידה ביסודות התורה. ארץ ישראל לא שייכת לאף ראש ממשלה, ואסור למסור ממנה אפילו מילימטר".
גם למי שיטענו בפניו כי מדובר במסירת שטח ששכרה המדיני־ביטחוני בצידה, יש לו תשובה נחרצת: "זהו שלום מדומה. ראש הממשלה רוצה קצת שקט, אז הוא מוכר את כל עתידו של העם היהודי? שטחה של סיני היה פי שלושה מכל שטח מדינת ישראל של היום. וצריך להבין, אצל ערבים אין שלום. 'אני שלום וכי אדבר המה למלחמה'. אצלם כל השלום זה חלק מהמלחמה, זה זמן לאסוף כוח ולהיערך למלחמה הבאה, וזה מה שקרה כאן".
הרב אריאל פורט שורה ארוכה של דוגמאות שמוכיחות כי פני המצרים כלל אינם לשלום עם ישראל, וצעדיהם מגלים כי הם נערכים למלחמה הבאה על בסיס השטח העצום שהעניקה להם מדינת ישראל על מגש של כסף. "הם הפרו את כל ההסכמים. הכוחות שלהם היו רשאים להיות בסיני רק עד גבול מסוים, והיום חצי האי סיני הפך לאחד הבסיסים הצבאיים הגדולים בעולם: שדות תעופה, מאגרים עצומים של נשק, נמלים, גשרים מעל תעלת סואץ, כך שהצבא שלהם יוכל להגיע בקלות לבאר שבע ולתל אביב. ההסכם לא שווה את הנייר שחתמו עליו. הם התעצמו בנשק מערבי מתקדם, ואם מחר בבוקר תיפתח מלחמה – הם ביתרון עצום, וזה מכוח השלום שעשינו איתם. איפה האחריות של המנהיגים? זו אחת הטיפשויות הגדולות ביותר שנעשו על ידי בגין וחבורתו. לצערנו זה הולך ונמשך עם כל ההסכמים שבאו לאחר מכן". הרב אריאל מזכיר גם מקרים שבהם ישראלים הותקפו במצרים, כולל השגרירות עצמה, מה שמצביע על כוחו של אותו שלום. "זו הונאה עצמית, כולם יודעים שזה שקר מוחלט, העיקר לומר שיש שלום".
ובחזרה לשאלות טקטיקה ואסטרטגיה: "לא צריך לחפש סיבות לכישלון המאבק", הוא אומר, "מה הפלא? מביאים את כל הצבא, כל השוטרים, בולדוזרים – מה אזרחים יכולים לעשות מול כוח הרסני כזה? זה כישלון של ההנהגה שאיבדה את העקרונות". הרב אריאל זוכר קולות אחרים שהיו בחבל ימית ההולך ונבנה: "כשהחליטו לבנות את ימית והיישובים, הייתה תחושה של המשך החלוצים, מייבשי הביצות. הרגישו את התנופה כשהעיר נבנתה: משאיות שהגיעו עם קירות מוכנים, רעש של מנופים ובנייה, חקלאות של היישובים מסביב, השקעה תקציבית של משרדי הממשלה. אבל אז קרה האסון הרוחני: מעכשיו לא חשובים אידיאלים, אלא כסף וקריירה, ומאז התחילו להרוס בכל מקום. על כל צריפון בגבעה – מיד מגיעים באישון לילה להשליך משפחה החוצה בקור. זה המהפך הנורא שקרה אז - הצבא הפך מבונה להורס. גם אם ראו ילד בוכה, אמרו: העיקר הפקודה. ואנחנו לא רחוקים מתקופה שבה אמרו אחרים שהעיקר זה הפקודה".
הרב אריאל, כאמור, היה הראשון להילחם במנטרה הזו, וכשהצבא הסתער על היישובים הוא קרא לחיילים לסרב פקודה. מה שכאב לו היו אנשי המחנה שלצידו, כולל ראשי ישיבות, שמיהרו לגעור בו: "איך אתה אומר כזה דבר? פקודה של צה"ל היא דבר קדוש!". "הפקודה קדושה רק כשהיא באה לבנות את הארץ ולכבוש אותה", הוא מטעים, "אם היא פקודה רעה, היא אינה קדושה". נושא סירוב הפקודה זכה לגיבוי רבני משמעותי יותר בפינוי גוש קטיף, אולם לדברי הרב, בכל זאת לא חלחלו הדברים לחיילים בשטח, "כי הצבא מיד מפעיל את כל הכלים שבידיו כדי לבודד חייל כזה, מדכאים אותו כדי להפחיד את האחרים. לגדוד שלם אין אומץ לעשות דבר כזה".
מה בכל זאת יכול להיות האור בקצה מנהרת האתגרים של ההתיישבות? הרב אריאל תולה את יהבו בגידול הדמוגרפי. "ישנה התפתחות דמוגרפית של הציבור המאמין, החרדי, המסורתי, דתי וימני. אנחנו רואים הרבה יותר כיפות בכנסת מבעבר, יש מגמת עלייה. בעוד עשרים שנה ייתכן שיהיו בכנסת 61 חובשי כיפות, ואז יוכלו להעביר החלטות אחרות, חוקים הפוכים. יש לי כבר כמה שערות לבנות וראיתי כמה רגעים גדולים כמו שחרור הר הבית אחרי אלפיים שנה. אנחנו נחזור לכל מקום, אבל הציבור צריך להבשיל, והוא מתקדם. ראיתי את רגעי השפל של המדינה, אבל הציבור שלנו הופך מזניח למשמעותי. אנחנו בעיצומו של תהליך, שעובר בנקודות כואבות ומאבקים, אבל הוא יביא בסופו של דבר לכך שהאמת תתגלה".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***