מדינת ישראל בחרה לפתוח את אירועי יום השואה ביד ושם אמש בנאום משמים במיוחד של מי שהוזנק לראשות הממשלה בקומבינה שריחה הדוחה טרם התפוגג, כששישה מנדטים מאחוריו וגם הם פוחתים והולכים.
זהו ראש הממשלה הראשון חובש הכיפה אך גם ראש הממשלה הראשון שלא טרח להזכיר שם שמים בנאום הזה ולא לשלב בדבריו אף לא פסוק אחד מהמקורות. במקום זאת היו דבריו של בנט מלאי טינה ומררה, התחשבנות עם אויביו החדשים, התבדלות אל מול קודמיו ואפילו מסר לא ברור אל מול הזוועה המתרחשת בעצם ימים אלו על אדמת אוקראינה, בזירה שהוא מרצונו הטוב בחר להיות נער השליחויות בין שני המנהיגים המתנצחים בה, הטובח מרוסיה אל מול הנאבק על שלו מאוקראינה.
רגע לאחר שקרא שלא להשוות שום מלחמה באשר היא לשואה האיומה, בחר בנט דווקא ביום שבו מבקשת ישראל הממלכתית להעלות על נס את השואה, לבכות את מר גורלו שלו כמי שקיבל, לא עלינו, איום על חייו בדרך כזו או אחרת.
דווקא במשבצת של נאום הנשיא זכה המון העם לעדנה. בשנים האחרונות החלק הזה במעמד היה כרוך בסבל עבור כל מי שנחשף לו. גודש של מלל טרחני רצוף תנועות גמלוניות, עתיר עיצורי היגוי; אינטונציה משתנקת המזכירה ישיש דמנטי הנאחז בכוח בשאריות השפיות של תודעתו; אנחות משורבבות בהרמות טון לא רצוניות; שיהוקים שכמו נועדו לבלום פיהוקים שעמדו לפרוץ; ומעל לכל, מאמץ נלאה, מתנשף, ליצור כותרות סרות טעם, קורצות לצד אחד של האוכלוסיה ובזות לצד האחר. כל אלו היו מנת חלקו של הרגע הזה בשנים האחרונות כשאל מול הפודיום היו מתייצבים האיש והכרס העונים לשם הכינוי רובי ריבלין.
השנה נחסך העונג המפוקפק הזה כשלדוכן ניגש יצחק הרצוג. האתגר שהוצב לפתחו של הרצוג לא היה קל. היה עליו גם למלא את החלל הגדול שהותיר אחריו רִיק נאומו של ראש הממשלה וגם להעניק מקום של כבוד לדברים האמורים לצאת מפי מי שנחשב בהיררכיה כאזרח מספר אחת בישראל. בשני הקריטריונים הללו עמד הרצוג שגם היה זה שבחר לצטט בדבריו פסוקים ומובאות מתבקשים ממקורותינו.
היתה זו הזדמנות יוצא דופן להיווכח בהבדל המזדעק בין מי שמלא כל כולו בעצמו ובדחפיו האישיים לבין מי שמביא עמו מטען כלשהו והוא מודע למעמד ולשעה ולא רק לעצם ההתרגשות שלו על כך שזכה להגשים את חלומו ולשבת על הכס לו ייחל מהיום שרק נבטה בו מודעות.
הכותב הוא עורך עיתון המבשר