אנה סוזט פייפר היא נינה לסבים שכולם היו נאצים שהיו מעורבים בשואה והרצון שלה הוא לכפר על פשעי העבר באמצעות שיפור ההווה והעתיד.
פייפר שוחחה עם ערוץ 7 לרגל יום השואה על התנדבותה בכפר השיקומי 'נחלת ערן' בנגב ועל התמודדותה עם העבר האפל של הסבים שלה.
הוריה והיא מהווים חלק מתנועה בשם "המצעד של החיים", שהחלה לפעול בשנת 2007. חברים בה אזרחים גרמנים שעשו מחקר על ההיסטוריה המשפחתית שלהם ומבקשים להילחם באנטישמיות.
"מה שהם גילו זה שהסבים או האבות שלהם היו אנסים, רוצחים וגנבים ושהיתה מסביב למעשים הללו חומה של שתיקה", מספרת פייפר.
לדבריה, הקבוצה החלה לארגן פעילויות עם ניצולי שואה וצאצאיהם והפכה לתנועה המתקיימת בלמעלה מ-50 מדינות.
היא מספרת שהתוודעה להיסטוריה האפלה כשהיתה בת 12 - באמצעות אימה שנתנה לה ספר על ילדה יהודייה שגדלה תחת שלטון הנאצים. "הספר הזה עזר לי להבין איך התרחשה השואה. מאז ההורים שלי התחילו לדבר איתי על ההיסטוריה המשפחתית שלי, צעד אחר צעד".
היא יודעת שידיהם של הסבים שלה היו מגואלות בדם יהודים. אחד מהם התנדב להשתתף ברצח יהודים בפולין , האחר היה מהנדס שעבד על חשמול הגדרות והפעלת תאי הגזים באושוויץ.
כשהיתה בת 15 נסעה עם קבוצת בני נוער לבקר במחנה ההשמדה. "זו היתה הנקודה שבה עלו כל השאלות: למה דווקא המשפחה שלי מעורבת בפשע כזה? למה דווקא העם השלי? למה לא קמו אנשים ונלחמו נגד הזוועות הללו? זה מעורר רגשות רבים".
"ההורים שלי אמרו לי: 'תשמעי, את לא צריכה לחיות כל החיים בהרגשה שאת אשמה במה שעשו הסבים שלך. אלה פשעים נוראיים שהם אחראים להם ואנחנו מצטערים על כך מעומק הלב. התפקיד שלנו הוא לקחת אחריות על ההווה ועל העתיד", היא מוסיפה.
אחד הדברים שהיא מנסה להיאבק בו הוא האדישות. "הרבה דברים קרו בשואה כי אנשים היו אדישים. הם שתקו, הסיטו את המבט שלהם. אני לא יכולה לבטל את מה שקרה בעבר ואף מנסה לכפר עליו בעצם ההתנדבות כאן בישראל, אבל אני רוצה לעצור את האדישות בהווה ובעתיד".
פייפר מתייחסת לעלייה באנטישמיות בגרמניה בשנים האחרונות. "למרבה הצער, יש הרבה אנטישמיות והיא מתגברת. כמו כן, במהלך מגפת הקורונה סיימתי את בית הספר וגיליתי את האנטישמיות הזו בגרמניה בצורות חדשות - בעיקר ברשתות החברתיות. גם זה עודד אותי לפעול נגד התופעה".
כבר כמעט שנתיים שפייפר מתנדבת בישראל, חיה ועובדת בכפר השיקומי המסייע לאנשים בעלי מוגבלויות. כיום היא עובדת בגן עם עשרה ילדים, בני שנה עד שלוש, הסובלים ממחלות גנטיות וגם בגן לילדים בגילאים דומים עם אוטיזם.
"בשבילי זו עבודה נהדרת. בהתחלה חשבתי שאעזור לילדים, אבל למעשה הם המורים הכי גדולים כשזה קשור לאושר וגם לסבלנות", היא אומרת. "אני מאוד שמחה שאני יכולה לעבוד בישראל ולגור כאן. גם ההורים שלי תומכים וגאים בי מאוד".