אריאל פייגלין
אריאל פייגליןצילום: נריה יונה

רק תדמיינו שעורך של עיתון מסוים היה כותב שהוא מקנא בבני ברק כי שם אף כותבת טור לא הייתה מעיזה לדרוש יותר מ60 שקל לטור, אתם יכולים לדמיין את הרעש שאמירה כזו הייתה מעוררת?

אז קאט, אתם יכולים להפסיק לדמיין, כי בשבת האחרונה התפרסם טור במקור ראשון (או יותר מדויק ב'מוצש') בו הכותבת דיברה על החוצפה של הישראלים שמעיזים להעלות מחירים וסיימה בקריאה נרגשת להיות כמו בני ברק, שם אף בחורה לא מעיזה לקחת יותר מ20 שקל על בייבי-סיטר. "מעיזה", ככה במקור. כי מאיפה בכלל החוצפה לרצות תשלום הוגן על העבודה שלך.

ולא היה שום רעש, ואף אחד לא קם להגן על בנות העשרה המסכנות. אין להן לובי חזק, הן לא כותבות טור בעיתון או משהו, אבל מה ההבדל בין בייבי-סיטר לכתיבת טור? נכון שרובנו לא צריכים למצוא מישהו שיכתוב בעמוד ארבע אלא מי שישמור על הילדים מארבע, אבל מבחינה כלכלית, נטו, מה ההבדל?

והתשובה היא שאין הבדל. כלכלה לא מסתכלת על מוצר או שירות אחד אלא על המכלול, וככה גם אנחנו צריכים להסתכל על זה. את רוצה לשלם לטינאייג'רית שבאה לעשות אצלך בייביסיטר רק 20 שקל? אין בעיה, התכבדי ותורידי את השכר שלך לטור ל60, העורך יוכל להוריד את המחיר של הפרסומות, וכל מיני רשתות פאסט-פוד שמפרסמות אצלכם יוכלו להוריד חזרה את מחיר המנה חזרה ל30 כדי שאותה טינאייג'רית תוכל גם לקנות לעצמה משהו לאכול כשהיא תצא מכם אחרי שעה וחצי.

אבל אנחנו לא רוצים. אנחנו לא באמת רוצים להרוויח כמו בבני ברק, להפך, אנחנו רוצים העלאה. אנחנו רוצים להרוויח כמו שמה, כמו תל אביב, כמו ניו יורק. אבל בייביסיטר? ומוניות? והמכולת? פתאום כולנו ש"סניקים נלהבים שמתגעגעים לבני ברק עיר התורה.

אז נכון, זה מעצבן שהמחירים עולים. גם אני לא אוהב לשלם יותר. אבל מי שמקנא במחירים של עיר אחרת או מתגעגע למחירים שהוא שילם לפני 15 שנה, צריך להיות מוכן גם לקבל את המשכורת שהוא קיבל לפני 15 שנה. וזה, או ככה לפחות אני מאמין, לא דיל שרובכם הייתם חותמים עליו.