ישנם רגעים שכל החושים מתחדדים, בעת סכנה לך או למשפחתך, הדבר מאוד דומה בנסיעה למצעד החיים, רק שהרגשות והמחשבות מתחדדות לא חושי הישרדות, כל דבר מקבל משמעות, כל דבר מקבל פרספקטיבה.
יצאתי לשם יחד עם סגן השר אביר קארה, לצעוד בפולין, במחנות ההשמדה, והדרכון שטס לידי הוא דיפלומטי. מוזר ומעורר מחשבה שלפני 80 שנה התייחסו אלינו כתתי אדם, היום יהודים גאים מגיעים לשם עם פאסון בינלאומי. סגן השר הוזמן להצטרף (על חשבונו הפרטי) על ידי עמותת "יחד ערבים זה לזה" ארחיב על כך בהמשך.
נוחתים ומגיעים למלון, מחכה לנו שם יוסף חדאד, ערבי ישראלי שנלחם נגד הכפשת מדינת ישראל בעולם. יוסף הוא מנכ"ל עמותת יחד ערבים זה לזה, הוא ערבי נוצרי מצפון הארץ ואיתו הגיעו שותפים לדרכו מהעדות המוסלמיות והדרוזיות והנוצריות, כולם שם לא מתחנחננים ומתיהדים, הם ערבים גאים, וגם ישראלים גאים. גאים במדינה ושמחים בה ורוצים בשגשוגה במתכונתה הנוכחית. זה מרגיש אמיתי, וההסברים הגיוניים לחלוטין, ומעשיהם הם ממש מקרבים בין המיעוט לרוב היהודי במדינה.
באותו יום העמותה ערכה טקס לזכר נספי השואה באושוויץ, ערבים ישראלים לומדים ומזדהים ולראשונה בהיסטוריה עורכים טקס שמשודר לכל העולם הערבי מגא ההריגה של עמנו בפולין. יוסף מספר לנו על כך ואנחנו הולכים לישון, כבר אמצע הלילה.
בבוקר מתפללים, לא כמו כל תפילה בעבר בפולין, הפעם זו תפילה בבוקר יום השואה, בקרקוב, לא רחוק מהמפעל של שינדלר. הטלית והתפילין נעטפים ונחבשים, צמרמורת עוברת בגבי.
נוסעים עם העמותה למצעד, בדרך אביר קורא מכתב שהוא כתב לסבא שלו ז"ל, כולם מתרגשים, מגיעים לאושוויץ, יוסף מחלק דגלים של ישראל והעמותה לחברי המשלחת. מיד נגמר ואין מספיק דגלים לכולם, יש תחושה של שותפות.
נכנסים למחנה ההשמדה, כמה חב''דניקים מסתובבים להניח תפילין, ככה, בגלוי, באמצע המחנה שניסו להשמיד אותנו, הם מסתובבים ומחפשים לזכות יהודים בעוד מצוות, אין להם מורא מהרייך השלישי, אין להם סיבה, התקופה היא אחרת. הניגוד מצמרר.
בינתיים משוחחים עם ניצול בן 96 ועם ניצולה צעירה ממנו, הם עדות חיה ומצמררת ומשמחת למה שהיה. הם המשיכו את חייהם, אבל לא שכחו מה היה והם עושים הכל שאנו לא נשכח, זו מעמסה רצינית, מי בכלל רוצה לדבר על כזה דבר, יא רבנן.
הגברת שסיימה לדבר עם העמותה תופסת אותי בצד ושואלת אותי עליהם, היא כבר לא נאיבית, מוזר לה שערבים מגיעים להזדהות , וכפי שיוסף מסביר לה, הם רוצים לנסות להעביר את התחושות לחבריהם הערבים מהקהילות שלהם, הפיזיות הוירטואליות, כי אף אחד לא מבין, אבל את התחושות ננסה להעביר כדי לוודא שלעולם לא עוד. מבחינתה, ניצולת שואה, לשמוע אותו אומר זאת זה בבחינת היינו כחולמים והיא אכן שואלת אותי אם היא חולמת ואני אומר לה שלא. החברה' האלה זה אירוע שאסור להתעלם ממנו. הם סך הכל רוצים לחיות יחד איתנו, לא במקומנו, אלא איתנו, יתרה מכך, הם חושבים שמה שיש כאן זה ממש אחלה ובפרט ביחס למה שיש בהשוואה למקומות אחרים, לדוגמא הדרוזים בסוריה, אללי, בהר דרוז בסוריה שמחים שאחיהם הדרוזים חיים בישראל ולא בסוריה.
מכל מקום, מתאספים מכל הקבוצות שהגיעו למצעד. הקבוצה מאנגליה שרה שירים, המשלחת שלנו מתחילה לשיר שירים על שלום.
זה יפה אבל פחות מתחבר לי, אבל לא מעט מצטרפים אליהם, התקשורת מצלמת, אני מבין אותם, במקום הזה לא הייתה תקווה, עכשיו יש.
אני מהמהם לי לעצמי את אחד מ13 העיקרים במנגינה שהולחנה בשואה על ידי הרב עזריאל פסטג הי"ד מחסידות מודז'יץ בדרכו לגא המוות בטרבלינקה, אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא. זה פשוט בא לי בטבעיות. זה מה שהלב אומר וגם הראש. מול רוע כזה רק עם כח של האמונה אני מסוגל להתמודד עם זה.
מישהו נואם, שומעים קול שופר במחנה, המצעד מתחיל. לאורך כל המצעד שרים שירי אמונה, תפילה לעני כי יעטוף, שיר למעלות, כל הרפרטואר המוכר אבל השירים מקבלים משמעות אחרת.
אנחנו הולכים כאן לבושים, עם בקבוקי מים, עם אוכל. לא מפונקים , אלא נורמליים, אי אפשר לדמיין מה עברו כאן בני עמנו, לא מים, לא בגדים, לא כלום, אי אפשר לדמיין ואי אפשר לשפוט. השכל לא מבין, הלב שבור ובוכה.
מגיעים לבירקאנו, מחנה ההשמדה העיקרי, פסי הרכבת מובילים אליה, חלק מהביתנים עדיין קיימים, גדרות התיל מעבירים בך עוד צמרמורת. אבל אינני מתרגל לצמרמורות.
ישנו טקס, הטקס כמו הרבה טקסים פחות מרגש. אבל יונתן רזאל שר והיא שעמדה ומשנה במילים ואומר "עומדים עלינו לכלותנו" בלשון הווה, לצערי הוא צודק. אני שומע את השיר מההגדה בזמן שאני צועד החוצה אבל עדיין בתוך המחנה.
יוצא מהפסקה קצרה להתפנות ומברך בכוונה גדולה "אשר יצר את האדם בחכמה" ומביט על המבנים בהם נאלצו סבא וסבתא רבה שלי להתפנות לפני שנרצחו באותו מקום.
על אף שיש לי בת שקרואה על שם אותה סבתא רבה, אין נחמה על מה שעברנו. האמת שאנחנו עדיין עוברים, זה צרוב בנו וטוב שכך, אבל רק הסיפורים צרובים לא חלילה מה שהם עברו, גם סיפורים לא יכולים להמחיש.
פשוט מסיימים ומקבלים את מה שיש ומצפים למשיח בכל יום שיבוא, אבל באמת באמת, עדיף שיבוא מחר, כי מצפים אנחנו לך.