בתור ילד היינו משחקים במשחק שנקרא "אמת או שקר". זה היה משחק קלפים, והמטרה הייתה תמיד להניח קלף עם מספר גבוה יותר מהקלף שהשחקן לפניך שם. עד כאן זה כמו 'מלחמה' הפופולרי, אבל הקאץ' היה ששיחקנו עם קלפים הפוכים, כשהפנים כלפי מטה, והשחקן שמניח את הקלף היה צריך לא רק להכריז שהוא מניח זוג שמונה, אלא באמת לשכנע אותנו, שאר השחקנים, שיש לו זוג שמונה ביד.
השעשועון החדש של נטפליקס הוא בדיוק אותו משחק. נכון, לא מדובר על משחק קלפים אלא על שעשעון טריוויה לכאורה, אבל גם כאן, המטרה המוכרזת היא לא לענות תשובות נכונות – אלא לגרום לשופטים להאמין שיש לך את התשובה הנכונה. או, כמו שנטפליקס מנסחים את זה, "מתחרים מנסים לענות נכונה על שאלות טריוויה קשות. כשהם לא מצליחים, הם פשוט עוברים לתוכנית ב': משקרים כאילו אין מחר".
"אמת או שקר", או "בולש*ט" בשמה המקורי, מצליחה ללכת בין הטיפות ולשלב בין שעשועון ידע עם שאלות ברמה הגבוהה ביותר לצד תכנית ריאליטי משעשעת, חיה והומוריסטית שמציגה אנשים פשוטים על המרקע מבלי לרדת לרמות הרדידות והשטחיות של אחיותיה לז'אנר והאמת, זה עובד.
גם מבלי לבדוק באופן גורף את כל יתר השעשועונים בעולם, ורק על סמך צפייה בכמה פרקים של "אמת או שקר", ניתן לקבוע כי השאלות ב"אמת" הן ברמה הגבוהה ביותר מבחינת רמת קושי והידע שהן דורשות מהנשאל. מתברר שכשיש שעשעון שלא נעצר כשהמתמודד טועה, אפשר לכתוב שאלות קצת יותר מסובכות מ"השלם את המשפט "מכף רגל ועד..."?" וכן, זו שאלה אמיתית שהייתה ב'המרדף'.
מול כל מתחרה כזה עומדים שלושה שופטים, או יותר מדויק מתחרים פוטנציאלים, שצריכים להחליט אם הוא אמר אמת או בילף. במקרה שהוא אמר אמת וצדק, הוא זוכה בכסף וממשיך לשאלה הבאה, אבל במקרה שהוא בילף, הוא ימשיך רק אם אחד משלושת השופטים האמין לבלוף שלו. בסוף, כשאותו מתמודד עוזב או מודח, השופט שאחוזי ההצלחה שלו היו הגבוהים ביותר עובר להיות המתמודד הבא.
כל המתמודדים, וגם השופטים שלא זכו להתמודד, הם דמויות מעניינות, לא אקסצנטריות מדי, שהמשותף לכולם שהם עם המון הומור. גם המנחה, האווי מנדל, מוסיף פן הומוריסטי לאירוע, עם שלל הערות חביבות וגם עקיצה אחת לענקית הסטרימינג המתחרה. "אנחנו שילמנו לך על הטיסה לפה, נכון?" הוא מוודא עם אחת המתחרות, "בכל זאת, את בנטפליקס ולא בהולו".
אבל למרות שמדובר בנטפליקס, שהיא אכן יצרנית תוכן משומנת ומשופשפת, ולמרות ש"אמת או שקר" היא ממתק טלוויזיוני אמית, בדבר אחד הם פספסו – הם פגעו בחוזה המקודש שבין הצופה לבין יוצרי השעשועונים.
אני לא חושב שזה יפתיע מישהו מהקוראים אם אספר שלכל סצנה מצולמות כמה גרסאות, כן, גם בשעשועונים ובתכניות שהן כביכול ריאליטי, אבל המוסכמה הלא מדובר בין הצופים לבין יוצרי השעשועונים היא שלא מדברים על זה. אנחנו מאפשרים להם לצלם כמה טייקים שהם ירצו, והם, מבחינתם, דואגים לערוך את זה מספיק טוב בכדי שזה יראה כאילו טבעי.
כבר בשאלה הראשונה של המתמודד הראשון, על מה היו שמות ילדיו של תומאס אדיסון, התגלה הסדק בחוזה הזה. אחת השופטות הכריזה שהיא חושבת שהמתמודד בילף מכיוון שהוא טען שהשמות 'קליק ופלאש' יותר נעימים לאוזן מ'דוט ודש', אבל יש רק בעיה אחת – שהוא לא טען את זה. לא בקטע שמופיע בפרק לפחות. ותאמינו לי, עברתי על הפרק המדובר ישר והפוך.
מכיוון שסביר להניח שהיא לא המציאה, או לפחות שאין לה אינטרס להמציא, כנראה שהוא כן טען את זה בקטע שנחתך או שצולם שוב, וזה כבר מעורר מחשבות בלתי נמנעות אצל הצופים על כמה שאר השאלות שמוצגות בפרק באמת משקפות את מה שהמתמודדים אמרו באולפן. מחשבות שהיו יכולות להימנע אם העורך היה ממלא את תפקידו ודואג "להחליק" את זה.
טעויות כאלו קורות כמובן, אפילו לנטפליקס, כל השעשועונים מבלפים ועורכים. אבל כשזה קורה בפרק הראשון של העונה הראשונה זה קצת מביך, ויודעים מה, כשזה קורה בפרק הראשון של העונה הראשונה של סדרה שעוסקת במי מבלף הכי טוב, זה אפילו קצת אירוני.