הרב ד"ר יואל בן נון
הרב ד"ר יואל בן נון צילום: חזקי ברוך

נכון וצודק לומר בתוקף, שאי אפשר להשוות השמדה מתוכננת ומאורגנת של 6 מיליון יהודים מכוחה המחריד של אידיאולוגיה מתועבת, לשום פוגרום או רדיפת יהודים במאות השנים שקדמו לשואה, ברחבי אירופה ומרוקו – אבל באותה המידה נכון וצודק לומר, שאי אפשר לנתק בין התופעות המזעזעות האלה.

שנאת ישראל הקדומה (המכונה בטעות 'אנטישמיות') התפרצה משורשים דתיים, נוצריים ואסלאמיים, שתמיד הקפידו להשאיר פתח של המרת דת, אף כי גם מומרים נחשדו ונרדפו תדיר אלא אם התייצבו חזיתית עם השונאים; לעומת זה, האידיאולוגיה המזעזעת של הצוררים הגרמנים מחקה את היהודים כליל בלא שום פתח.

אבל בלי מאות שנים של רדיפות ורציחות וגירושים לא יכלה האידיאולוגיה של הצוררים לבוא לעולםְ; לכן, אי אפשר להשוות, אבל גם אי אפשר לנתק.

900 שנה לפני עליית הצורר לשלטון בגרמניה (1033) נרצחו בפאס שבמרוקו 6,000 יהודים על ידי המון מוסלמי קיצוני ומשולהב, הרכוש היהודי הוחרם, ואלפי נשים יהודיות נחטפו. בגזירות ד'תתנ"ו (1096), במסע הצלב הראשון, בעמק הריין שבגרמניה, נרצחו במשך חודשיים כ-12,000 יהודים. יהודים רבים העדיפו למות על קידוש השם ולא להתנצר חלילה.

עלילת הדם הראשונה באנגליה, התפרצה בנוריץ' ב-ד'תתק"ד (1144), לאחר היעלמו של נער נוצרי שעבד אצל יהודים; בעלילת לינקולן (1255) נתגלתה גופה של נער נוצרי בתוך באר, ו-18 יהודים הועלו לגרדום; הגירוש הראשון של יהודים מצרפת (ב-1182) הביא המוני יהודים לאנגליה; כעבור 7 שנים התחולל פוגרום ביהודי לונדון; כעבור שנה נוספת (ב-1190) נרצחו בשבת הגדול שלפני פסח, מאות יהודים, וכ-150 עלו על המוקד במצודת יורק כדי שלא להתנצר.

הטלאי הצהוב לסימון יהודים מקורו אצל שליטים מוסלמיים במזרח כלפי המושפלים שאינם מוסלמים, וחלק גדול מהם היו יהודים, אך הוא הגיע גם לאירופה הנוצרית –

בתחילת האלף החמישי (1274) חייב מלך אנגליה את היהודים לענוד טלאי צהוב בצורת שני לוחות הברית; מאנגליה עבר הטלאי הצהוב לצרפת, לספרד ולגרמניה. ב-1240 גורשו יהודי אוסטריה, וכעבור 50 שנה (ב-1290), גורשו יהודי אנגליה – צו הגירוש נחתם בתשעה באב! אחת מאוניות הגירוש הורידה את היהודים על שרטון בזמן השפל, ורב החובל ברח עם הספינה תוך לעג ליהודים שיקראו למשה שיקרע להם את הים – היהודים טבעו כשהמים חזרו ועלו בזמן הגאות –

יהודים לא חזרו לאנגליה במשך 365 שנה, וצו הגירוש מעולם לא בוטל באופן רשמי. הגירוש הגדול השני של יהודי צרפת (ב-1306) החל למחרת תשעה באב, ומטרתו העיקרית הייתה הפקעת הבתים והאדמות והרכוש היהודי – היהודים גורשו בבגדיהם בלבד; אלה שהתנצרו, לא גורשו.

ביטול צווי הגירוש של יהודי צרפת החזיר רבים מהם כדי לממש זכויות ברכושם, אבל גם פתח שער לפרעות ולגירושים הבאים (במיוחד ב-1395); ב'צעדת הרועים' הנוצרים נגד המוסלמים שבספרד (1320) הוחרבו במשך שנתיים 120 קהילות יהודיות בצרפת ובספרד. בימי המוות השחור (מגיפת הדֶבֶר הנוראה) הואשמו היהודים במגפה, מאות קהילות יהודיות הותקפו (ב-1348) בערי צרפת וגרמניה עד בזל שבשוייץ; כעבור שנה (ב-1349) נשרפו כ-2000 יהודים בשטרסבורג והקהילה הושמדה.

במשפט ברצלונה (1263) הגן הרמב"ן בהצלחה מזהירה (בפני המלך) על האמונה היהודית ועל הפירוש היהודי של נבואות ישעיהו (נ"ג, "הנה ישכיל עבדי") מול האשמות הכנסיה שהוביל מומר יהודי; אחרי הצלחתו, הוזהר הרמב"ן מנקמת הכנסיה, ועלה לארץ ישראל. במשפטים הבאים כבר נקבעו התוצאות מראש, ויהודים רבים נאלצו להתנצר; בגזירות קנ"א (1391) החלו פרעות מתמשכות ביהודי ספרד הנוצרית תחת הכותרת: 'להתנצר או למות', ובמהלך עשרות השנים הבאות, ולנוכח המוני נרצחים ואלו שמסרו נפשם על קידוש השם, גם המירו את דתם המוני יהודים שנקראו מאז 'מראנוס'; חלק קטן מהם הצטרף לצוררי היהודים בכנסיות, אך חלק גדול מהם חי חיים יהודיים בסתר כ'אנוסים'; רבים מהם ברחו מספרד לפורטוגל, לצפון אפריקה ולמקומות אחרים כדי לשוב ליהדותם.

עד היום אומרים בבתי הכנסת בזמן הוצאת ספר תורה קטע מספר 'הזוהר' (לרוב, מבלי להבין מה אומרים) –

"בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְמָרֵא עָלְמָא ..." – ובמרכזו וידוי של יהודים 'אנוסים', שהיו מוציאים ספר תורה ממחבואים בקירות ובבורות (לאחר בדיקת השטח שלא יתגלו), והיו מצהירים: "לָא עַל אֱנָשׁ רָחִיצְנָא, וְלָא עַל בַּר-אֱלָהִין סָמִיכְנָא, אֶלָּא בֵּא-לָהָא דִשְׁמַיָּא דְּהוּא קְשׁוֹט וְאוֹרַיְתֵהּ קְשׁוֹט, וּנְבִיאוֹהִי קְשׁוֹט..."; בעברית: לא על אדם אני בוטח ולא על 'בן-אלוהים' אני סומך (כלומר, אינני מוסלמי שמאמין במוחמד האיש, ואינני נוצרי שמאמין בשילוש), אלא [מאמין אני] בא-לוה שבשמים, שהוא אמת ותורתו אמת ונביאיו אמת..."; רק מי שחי כ'אנוס' ונראה כלפי חוץ כמוסלמי או כנוצרי, יכול ואף חייב לומר מול ספר התורה מילים כאלה! זהו וידוי מרגש ומסעיר אם מבינים את מלוא משמעותו בימים ההם, ואם זוכרים גם יהודים 'אנוסים' אלה, גם כיום.

במאה השנים הבאות (המאה ה-15) גורשו יהודים משורה ארוכה של ערים בגרמניה, ובסוף המאה (ה' רנ"ב; 1492) התחולל הגירוש הגדול והידוע מספרד עם יציאת היהודים בתשעה באב – במקביל התחוללו באותן שנים גם גירושי יהודים מסרדיניה ומסיציליה, מפורטוגל ואף מליטא – 27 שנים לפני גירוש היהודים מספרד הנוצרית התחולל (ב-1465) טבח נוסף על ידי מוסלמים בעיר פאס שבמרוקו, והקהילה היהודית הושמדה כליל. טבח אחרון בפאס התחולל שנתיים לפני מלחמת העולם הראשונה (1912), שבוע אחרי פסח.

עם התפשטות היישוב היהודי מזרחה, התפשטו גם הרדיפות והפרעות למרכז ולמזרח אירופה ומשם הם זכורים יותר – פרעות ת"ח-ת"ט (1648-9) בהן נרצחו כ-20,000 יהודים וחרבו כשליש מהקהילות בפולין ובאוקראינה – באודסה שבאוקראינה התחוללו 6 פוגרומים (בין 1821 ל-1906) – 'הסופות בנגב' בדרום רוסיה (1881-2) שחוללו את השלב הראשון בבריחה ההמונית (מאות אלפי יהודים) לאמריקה ויחד עם זה גם את העלייה הראשונה לארץ ישראל (כ-25 אלף יהודים) – הפרעות בקישינב ובערי רוסיה (1903-6) בהן נרצחו מאות יהודים והתחולל הגל השני של הבריחה לאמריקה ולמערב (כמיליון וחצי) והעלייה השנייה לארץ ישראל (כ-30 אלף יהודים) – והשיא הנורא בפרעות אוקראינה (1917-9) בהן נרצחו לפחות 50,000 יהודים, ויש מעריכים עד 200,000 יהודים ב-1500 פוגרומים – הפוגרומים לא חדלו עד לפרק הסיום המזעזע של השמדת יהדות אירופה וחורבן הגלות, שאי אפשר לנתק אותו ממאות השנים שלפניו.

השואה נמשכה 900 שנה!

בין יום הזיכרון לשואה, לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות הביטחון, חובתנו לזכור מעל הכל: מספר הנופלים בכל מערכות ישראל בגבורה ובכבוד, הוא פחות ממספר היהודים שהושמדו בכבשני השואה, ב-3 ימים!

ברוך ה' שנתן לנו כוח לעמוד על המשמר, ולהגן בכוח צבאי עם צה"ל וכל כוחות הביטחון, המשטרה וההצלה, על מדינת ישראל העצמאית.