לא היה לאן לברוח

רגע לפני צאת השבת פגשתי שכן שאמר לי "שמעת מה קרה באריאל"? מיד אמרתי לו שאני לא מעוניינת לשמוע תודה רבה, עוד לא יצאה שבת. ואז, רק בגלל שלא יכולתי להתאפק שאלתי "מישהו מת?"

מה שאותו שכן לא הבין זה שבאותו הרגע, עוד לפני שידעתי מי ומה בדיוק קרה, ירדה לי מועקה גדולה על הלב. זאת היתה ממש הרגשה פיזית, שקשה לי לזוז, קשה לי לחשוב ואני ממש צריכה להתרכז ולנסות לשכוח מהכל על מנת לנשום ולתפקד בצורה הבסיסית ביותר. הפיגועים בחודש האחרון מעלים בי את אותן תחושות שהיו בי אז, בזמן האינתיפאדה. כל פעם מחדש. המחשבות על האובדן העצום, על המשפחה שנשארת מאחור ועל האדם שהיה עולם ומלואו ועכשיו איננו לא נותנות לי מנוח.

קוראים לי אליענה ואני אחות שכולה, אחי קובי מנדל נרצח יחד עם חבר שלו יוסף איש-רן לפני 21 שנים והם בני 13 ו14 בלבד. לצד זאת אני גם ילדת אינתיפאדה. שבועיים אחרי שאחי קובי נרצח, ביום ירושלים, בעוד שאני עם חברה טובה לבד בבית ירו לנו על הבית. הייתי בת 10, היא הייתה בת 14, המבוגר האחראי. שמענו פיצוץ גדול, ראינו הבזק צבעוני. לאחר מכן מצאו את הקליע בחצר הבית, הוא חדר לחדר שלי בקומה העליונה, אנחנו למזלנו היינו אז בקומה התחתונה. שניות שנראו כמו נצח הסתיימו כאשר נערים שהיו במקרה באזור ושמעו את הפיצוץ הגיעו לביתנו, הם אמנם היו רק בני ארבע עשרה אבל מבחינתנו הם באו להושיע אותנו. לא ידענו מה לעשות. לא היה מקום בטוח.

באותו הלילה ישנו כל המשפחה למטה בסלון, ויום לאחר מכן נסענו כל המשפחה למלון בירושלים ל"חופשה" קצרה. קיבלנו מהמועצה שני שכפצים וקסדות לכל המשפחה, ובדרך למלון, בנסיעה מגוש עציון לירושלים כדורים שרקו לנו מעל הראש, ולמחרת הגעתנוו למלון התרחש הפיגוע במגרש הרוסים, לא רחוק מאיתנו, גם כן "חופשה".

לא היה לאן לברוח.

מאז אותו היום אני חיה עם פוסט טראומה - בכל פעם שדלת נטרקת, מישהו מפתיע אותי או שאני שומעת רעש קטן שאיננו צפוי אני קופצת, הלב שלי מחסיר פעימה ולוקח לי כמה שניות על מנת להתאפס.

בכיתה ז' עברתי ללמוד בירושלים, למדתי שם שש שנים עד שסיימתי תיכון. זה היה בשיאה של האינתיפאדה, אוטובוסים התפוצצו חדשות לבקרים, והורי למודי הניסיון המר אסרו עלי לנסוע באוטובוס או טרמפים. האולפנה בה למדתי הייתה קרובה לצומת פת, ואמבולנסים היו עוברים שם באופן קבוע. כששמענו סירנות היינו אומרות לעצמנו אמבולנס ראשון- יולדת, אמבולנס שני- יולדת, באמבולנס השלישי כבר היינו יודעות - פיגוע. את ההוכחה הסופית היינו מקבלות שדקות לאחר מכן המזכירה הייתה עוברת בכיתות ובודקת מי לא הגיעה באותו בוקר כדי להתקשר ולבדוק שמא קרה לה משהו. יום אחד אחת הבנות בשכבה שמעלי לא הגיעה לכיתה בבוקר. הודיה אסרף הי"ד הייתה על קו בדרך לבית הספר כשמחבל מתאבד התפוצץ ורצח אותה.

בכל יום, כשהייתי חוזרת הביתה מבית הספר, את הדקות הבודדות של ההליכה בשביל מהתחנה הביתה הייתי מעבירה בדמיונות מה יקרה אם אכנס הביתה ואראה שרצחו את כל משפחתי. איך אגיב? אצל מי אגור? ואיך יראו החיים שלי מכאן והלאה.

וחשבתי שזה נורמלי, כי הסביבה והחברים, כולם התנהגו כך. נכון שאני נבהלת יותר בקלות אבל חוץ מזה? כולנו היינו אותו הדבר. כולנו ניסינו להכין את עצמנו לנורא מכל, כולנו לקחנו בחשבון איך נתמודד אם יקרה משהו לאהובים שלנו.

כמה שנים אחרי שהתחתנתי אמרתי לחמותי משהו על זה שאני מכינה את עצמי לזה שמשהו רע יקרה היא הסתכלה עלי ואמרה לי- "אליענה, זה לא נורמלי!" רק אז נפל לי האסימון, שמשהו לא בסדר. מעולם אף אחד לא אמר לי שזה לא נורמלי, כל מי שגדלתי איתו, גם כמה שנים מעלי, כל מי שהיה בן נוער בתקופה של האינתיפאדה הרי הרגיש כך.

היינו הולכות מהלוויה להלוויה, ילדות בנות 12, מרגישות מחוייבות להגיע כי קצת הכרנו, רוצות לכבד את הנרצחים. קמות בבוקר עם שיחה שלא נענתה ויודעות שאם התקשרו כ"כ מוקדם זה סימן שמישהו נרצח.

וכמובן שעם הגיל והפיגועים השונים הטראומות השתכללו- להשתדל תמיד להיות עם גב לקיר או עם תיק על הגב. לחשוש מכל טרקטור שעובר ולחפש פתחי מילוט, להסתכל על כל אחד שעולה על האוטובוס ולרדת אם מישהו נראה חשוד. להילחץ עם האוזניות של מישהו יוצאות לו מהתיק כי זה כנראה פצצה, ואם רואים תיק ואין אף אחד לידו מיד להתרחק ולקרוא למשטרה. להתכופף כשרכב עוקף אותנו בכביש למקרה שירו עלינו, ועוד ועוד שריטות שכולנו מסתובבים איתם.

ואני רק מתפללת שהשריטה הזאת תישאר איתנו ולא תעבור לדור הבא. אני מתפללת על הילדים שלי, על הילדים של כולנו, על הדור הצעיר, שכל מה שאנחנו עברנו יראה להם מרוחק וכל כך לא נתפס. שהכי קרוב שהם יגיעו תהיה הידיעה שאח של אמא שלהם, דוד קובי שהם לא הכירו, נרצח אי אז לפני 21 שנה.