יעקב חגואל עם העולים
יעקב חגואל עם העולים צילום: באדיבות ההסתדרות הציונית

מאז הקמת מדינת ישראל העלתה הסוכנות היהודית מספר מכובד של למעלה משלושה וחצי מיליון יהודים ארצה. עם הנתון החגיגי הזה פותח את הריאיון יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר בפועל של הסוכנות היהודית. חגואל אינו מסתיר את התרגשותו מהנתונים הללו. כנראה שכשאתה נושא תפקידים כל כך פטריוטיים מאז גיל הנעורים, עובדה כזו מרגשת בכל פעם מחדש.

לפיד זיכרון השואה עובר לדור הבא

עוד לפני שהגיע חגואל להסתדרות הציונית העולמית הוא כיהן כמנכ"ל תנועת בית"ר העולמית, ושם נחשף לאתגרים העצומים העומדים לפתחו של העם היהודי בארץ ובתפוצות. בקונגרס הציוני העולמי שמתכנס בארץ אחת לחמש שנים, ובו ייצוג של כל הזרמים, הקבוצות והמפלגות בעם, הוא נבחר לפני תריסר שנים להיות חבר הנהלה בהסתדרות הציונית וממונה על המחלקה למאבק באנטישמיות. לאחר חמש שנים נוספות, בקונגרס הבא, הוא נבחר להיות מ"מ היו"ר, ולפני שנה וחצי נבחר להיות היו"ר ולעמוד בראש הסוכנות היהודית.

חגואל (51) גר בנתניה, נשוי לתחיה, מורה במקצועה, ואב לארבעה, חי ונושם את כל מה שקשור לעתיד העם היהודי. הריאיון עימו מתקיים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. הפעם, בגלל משימות לאומיות אחרות, הוא נעדר ממצעד החיים במחנות ההשמדה על אדמת פולין. "השנה יו"ר חבר הנאמנים של הסוכנות, מייקל סיגל, יצא בראש המשלחת, עם קבוצה גדולה ומכובדת של אנשים. השנה צירפנו למשלחת גם משפחות של נפגעי אנטישמיות. אני מייחס חשיבות רבה למשלחות הללו. לצערנו, דור שורדי השואה הולך ומתמעט. אנחנו צריכים לראות את הדברים בעיניים שלנו, כי עכשיו זו המשמרת שלנו. אנחנו צריכים לחשוב בכובד ראש איך מעבירים את הלפיד של הזיכרון לדורות הבאים. ובצורה הכי ברורה: אם בליל הסדר אמרנו 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', הרי אני מאמין שאנחנו גם חייבים לראות את עצמנו כאילו אנחנו בעצמנו שרדנו את השואה הנוראה הזו, וזאת כדי לספר לדור הבא, לילדים שלנו, לשכנינו ולעמי העולם".

חגואל מתאר את חזונו בתפקידיו הנוכחיים: "אני תמיד רואה לנגד עיניי את האתגרים בעם היהודי, והם לא פשוטים", הוא מבהיר. "האתגר הראשון הוא האנטישמיות. בעשור האחרון ישנם יותר ויותר אירועי אנטישמיות. כל שנה יש יותר אירועים מהשנה שקדמה לה. היום לא קל להיות יהודי בגולה. לא קל לשלוח ילד עם כיפה על הראש ברחובות פריז ולחשוש בכל רגע נתון שאולי חלילה יקרה לו משהו. לא קל לקבוע מזוזה מחוץ לפתח הבית בבריסל. אלה אתגרים אדירים שהאדם היהודי בגולה חווה יום יום, שעה שעה. האיום, כאמור, הולך וגובר, וצריך לזכור שהאחריות על ביטחונם של אותם יהודים היא בראש ובראשונה על אותן הממשלות הריבוניות. הן האחראיות הבלעדיות לביטחון היהודים, כמו כל עם או אזרח אחר, וצריך לזכור ולדרוש מהן את זה".

איך אתה דורש מאותן ממשלות זרות את ההגנה המתבקשת?

"יש לנו בהחלט קשרים עם מנהיגים בעולם, אבל הקשר החזק שלנו הוא בעיקר עם המנהיגים היהודים בתוך הקהילות, והם שעושים את החיבור ומקשרים בינינו בדרך כלל. הלחץ שהם יכולים להפעיל על המנהיגים שלהם הוא הרבה יותר גדול ממה שאנחנו מסוגלים. לאורך השנים הם יצרו קשרים חמים שבהחלט עוזרים. מטבע הדברים, גם כאלקטורט שבוחר בבחירות שם, יש להם כוח והשפעה. אנחנו עוזרים בתיווך, בהעצמה, בליווי, בעצות טובות, אבל בסופו של דבר אנחנו לא משרד החוץ והאינטרסים שלנו שונים משלו. האינטרסים שלנו מכוונים יותר לעם ישראל ופחות באים מהזווית של מדינת ישראל".

דגש על חינוך יהודי

חגואל מדבר בצער על תופעה נוספת שפושה בעולם היהודי בתפוצות, והיא ההתבוללות. "לצערנו, האנטישמיות בסופו של דבר מביאה לידי התבוללות, כי ברגע שאתה חושש להיות יהודי וללכת עם הסממנים היהודים כמו כיפה או טלית ולדבר ברחוב בעברית, אתה מגביל את היהדות שלך, ויש סבירות גבוהה יותר שזה יערער אצלך את היהדות, ובוודאי שכשמדובר בצעירים, הדור השני והשלישי. כאן החשש הכי גדול שלנו.

"אנחנו, גם בהסתדרות הציונית וגם בסוכנות היהודית, מתעסקים המון בנושא החינוך היהודי בתפוצות. יש לנו יותר מ־250 מורים ישראלים, שליחים שאנחנו מוציאים אל בתי הספר בתפוצות. יש לנו 800 שליחים של הסוכנות היהודית שמתעסקים בתחומים הבלתי פורמליים של החינוך. הדגש שלנו הוא על חינוך יהודי, כי אנחנו מבינים שאם נחזק את הזהות היהודית בקרב הדור הצעיר ובכלל, נייצר אהבה יהודית ועם מלוכד, וחשוב מכול - נעצים את הקשר של עם ישראל אל מדינת ישראל".

איך מוציאים כזה אידיאל גדול מהכוח אל הפועל?

"אנחנו מטפלים בכל הנושאים והאתגרים שעומדים בפנינו בכל מיני אספקטים. דיברנו על אנטישמיות, שזה הדבר הראשון, הזכרנו את ההתבוללות, וישנו גם העניין של חוסר ידיעת השפה העברית. בעשרות השנים האחרונות פחות ופחות יהודים בעולם יודעים לדבר עברית. אם נוסעים היום לדרום אמריקה, לאיטליה ולכל מקום אחר, לא פוגשים ילדים רבים שמדברים את השפה. הסבא והסבתא כן, ההורים כבר מדברים עברית מאוד מהוססת, והילדים לא מדברים אפילו מילה. אני מניח שזה קשור לתהליך של הגלובליזציה בעולם. יש את השפה הראשונה, השפה המקומית, יש את האנגלית, וכשהעברית היא השפה השלישית בחשיבותה - זה מתפספס לגמרי. למשל בדרום אמריקה, יש חינוך יהודי מאוד מושקע, אבל השפה השנייה היא כבר לא עברית כמו פעם, כי משקיעים באנגלית, וספק אם בכלל שמים דגש על העברית. זה נושא שמטריד אותנו. מאז שאני בתפקיד הקמנו מחלקה לשפה ולתרבות עברית ואנחנו עושים הרבה מאוד פרויקטים לקידום הנושא".

תחום נוסף שחגואל מציין כעיסוק מרכזי הוא נושא העלייה ארצה. "אנחנו מתעסקים בעלייה יומם וליל, וזה עוד לפני שנזכיר את מה שקורה בעקבות המצב באוקראינה. ברוך ה', בעשור האחרון העלינו בממוצע מדי שנה 30,000 עולים לישראל, שזה נתון מדהים. לחשוב שכ־10,000 משפחות עזבו בית, מקום עבודה, משפחה, סביבה מוכרת, שפה מוכרת וחיים שלמים והחליטו להגשים את החלום הציוני, לא פחות מזה, מתוך בחירה ורצון לחזור הביתה על אמת - זה מרגש כל כך. בהקשר הזה אני מוריד בפניהם את הכובע, כי אנחנו כצברים שגדלו כאן באופן טבעי לא מבינים איזו משמעות עצומה יש למעשה הזה ועד כמה זה לא קל. לכן, באופן מיוחד, כל אחד ואחד מאיתנו צריך לבדוק איך אנחנו קולטים את העולים האלה", הוא מבקש. "אם לא נדע להתייחס לעולים החדשים בעבודה, בשכונה ובבית הכנסת, להתעניין במה הם צריכים עזרה - העולים האלו לא ייקלטו כאן כמו שצריך, וחבל. אם אני בוחן את מה שקורה נכון להיום בחברה הישראלית, הרי שזה הדבר החשוב במעלה שצריך להתאמץ לגביו".

האם בעלי המשפחות היהודיות בגולה, שבסך הכול חיים חיי נוחות, לא חשים מאוימים כשאתם משוחחים עם ילדיהם על רעיונות ציוניים ועלייה?

"הפעילות שלנו היא בעיקר סביב חיזוק הקהילות היהודיות. אנחנו לא באים ואומרים – זה הרעיון הציוני, ואם אתם לא לוקחים את זה אין לנו על מה לדבר. ממש לא. אנחנו מתעסקים בעלייה כאילו כולם רוצים לעלות, ומתעסקים בחיזוק הקהילות היהודיות ובחינוך היהודי שם כאילו אף אחד לא רוצה לעלות. זאת הגישה שלנו. זאת הוורסטיליות שלנו, זאת היכולת שלנו להתאים את עצמנו לצרכים המקומיים ובזה ייחודנו. בקהילות היהודיות מחבקים אותנו כי הם יודעים כמה משאבים אנחנו משקיעים בתפוצות. כמו שאמרתי, 250 מורים ישראלים נמצאים ברחבי העולם, וזאת בגלל חשיבות החינוך. ביחד עם משרד העלייה והקליטה אנחנו מנהלים כ־500 כיתות אולפן לעברית, מכיוון שזיהינו שאחד החסמים לעלות לארץ הוא עניין השפה. אם אדם מגיע עם הכרת השפה ברמה גבוהה - הרבה יותר קל לו להשתלב בישראל. לכן אנחנו מלמדים אותם עברית כבר שם, וזה מעודד לעלות, מייצר ביטחון וחוסך הרבה בלגן כשהם עולים. חוץ מזה, אנחנו רואים בידיעת השפה העברית ערך בפני עצמו, ואנחנו מלמדים עברית לשמה".

משאירים חיים שלמים מאחור

חגואל שמח ומעריך כל שלב בעשייה הציבורית שלו. "זיכה אותי הקב"ה שבתשעת החודשים האחרונים אני עומד בראש הסוכנות היהודית. כידוע, בחודשיים וחצי האחרונים כל כולנו עסוקים בהצלת נפשות של ממש. רק כדי לסבר את האוזן, ישנם באוקראינה כ־200,000 יהודים. כ־30,000 מהם הוצאנו מתוך אוקראינה למדינות השכנות, בעזרת יותר מ־400 אוטובוסים. צריך להבין שמדובר במבצעי חילוץ של ממש, מתוך התופת", הוא מדגיש. "כל אוטובוס כזה הצלחנו למלא בארבעים אנשים שהשאירו מאחור הכול מעכשיו לעכשיו ועזרנו להם לצאת מאוקראינה למולדובה, לפולין, לרומניה ולהונגריה, המדינות השכנות. נערכנו במרכזי עלייה, כלומר שכרנו בתי הארחה ובתי מלון שיש בהם כ־6,000 מיטות ונערכנו מבעוד מועד, כבר שבוע לפני המלחמה", הוא חושף. "האופרציה הזו הייתה מוכנה כדי שנהיה מוכנים לכל תרחיש. מתוך 30,000 היהודים האלו עלו לישראל כבר יותר מ־12,000 עולים בחודש וחצי האחרונים. מדובר באנשים שבעבר לא היו חולמים לעלות ארצה. הבאנו אותם ב־92 מטוסים ששכרנו, ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית. כל המבצע הזה התקיים בפחות מחודשיים ועדיין מתרחש בכל רגע נתון. הייתי מתוקף תפקידי כבר שלוש פעמים באוקראינה ובמדינות השכנות, ויש לנו שם כרגע מאות מתנדבים, עובדים ושליחים שעושים עבודת קודש והצלת נפשות של ממש. עם ישראל במיטבו".

את מי גייסתם למשימה החשובה הזאת?

"הסוכנות היהודית פרושה ב־66 מדינות ברחבי העולם. בשעת חירום הם הכוחות שבחוד החנית. לאחר מכן התגייסו עובדים מתוך המטה שלנו, שעלו על מטוסים תוך שעות והגיעו לשם. בשלב הבא הצטרפו הגמלאים שלנו ומתנדבים מדהימים מישראל ומהקהילות היהודיות שמגיעים לשם רק כדי לתת יד. השליח שלנו בקנדה ארגן משלחת של יהודים דוברי רוסית שיעזרו לנו במרכז העלייה שלנו בבודפשט. זו מערכת עולמית משומנת שעסוקה כל היום בשוטף וערוכה גם למצבי חירום. נכון, אנחנו כבר יודעים מה זה מבצעי עלייה וגאים בכל מהלך שנעשה בעבר, אבל המבצע הזה למען יהדות אוקראינה הוא מבצע שלא היה כדוגמתו, הן בהיבט של הבריחה וההחלטה מהרגע להרגע להשאיר הכול מאחור, הן בנכונות לעשות מעשה שהוא ממש בלתי נתפס ולהשאיר את הבעל או הבן מאחור, כי גברים בגיל 60-18 לא רשאים לצאת משם. רובם עלו כמשפחה שמורכבת מאישה פלוס ילדים, אך כמובן שישנם גם האנשים המבוגרים מעל גיל 60".

אבל הם עולים לארץ בשמחה? איך מתמודדים עם הטראומה שחוו במנוסה מהבתים?

"ברור שלא קל להם בכלל. הרי גם מי שממש רוצה לבוא לארץ ועושה תהליך הכנה מסודר של שנתיים־שלוש עובר תקופה לא פשוטה של הסתגלות, התערות בחברה. על אחת כמה וכמה הדברים מאתגרים לאנשים שעשו זאת מתוך מצב חירום של מלחמה. עם זאת, צריך לזכור שחלק גדול מהיהודים האוקראינים כן בחר להישאר באירופה, ומי שהגיע לכאן בחר במודע ברעיון של לגור בארץ. אנחנו יודעים שבגרמניה יש למעלה מ־5,000 פליטים יהודים שבחרו להתחבר לקהילה היהודית שם.

"אנחנו בשעת מבחן, והאתגר שלנו הוא בקליטת העולים. תמיד אמרתי שחשוב וצריך לקבל בשמחה ובחיוך את מי שבא בגאווה ישראלית ומתוך פטריוטיות, ונעזור לו להשתלב בכל התחומים ובכל מה שרק נוכל, אז ברור שנעשה מאמץ עילאי עם אותן משפחות ששליש מתוכן נשאר מאחור, באוקראינה. כשתיגמר המלחמה, איך נימדד? התשובה היא שאם נדע לקלוט היטב, הגברים יגיעו לכאן. אם לא, הנשים והמשפחות יעזבו את הארץ ויצטרפו לגברים בגולה. אנחנו כעם ישראל, בכל מקום בארץ – מדרום ועד צפון - חייבים לקלוט אותם ולעשות השתדלות גדולה למענם".

בתוך כל העשייה הזאת, איך אתה מצליח להקדיש זמן גם למשפחה הפרטית שלך?

"בוודאי שיש כאן שליחות, ויש כאן הקרבה, והן לא רק שלי אלא גם של המשפחה, של אשתי והילדים. אין ספק שספציפית בתקופה הזו זה ממש כמו מילואים, ואם ממילא התפקיד תובעני, הרי שבימים אלה זה בא לידי ביטוי ביתר שאת. את המנוחה ואת הביחד אנחנו משלימים בשבתות שבהן אני נמצא".

***