ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן ערוץ 7

אבא ואמא? חיים בסרט. כל ילד מכיר את הסיפור המתוק של זהבה ושלושת הדובים, על הילדה שהלכה לטייל ביער, טעמה מהדייסה של אבא דוב, אמא דובה והדוב הקטן, הלכה לחדר השינה ובחרה שוב במיטתו של הדובון. המשפחה שחזרה הביתה כללה כמובן את אבא ואמא הדובים ובנם הדובון, ואת ההמשך אתם ודאי זוכרים. בכל מקרה, מדובר במשפחת דובים נורמטיבית עם אבא דוב, אמא דובה ובנם הדובון.

הסיפור הזה הוא סוג של ממצא ארכאולוגי מבחינה סוציולוגית. כמה ספרי ילדים טובים אנחנו מכירים שנמצא בהם תמונה של אבא, אמא וילד? ד"ר משה רט נגע באחד ממאמריו בנקודה מאוד מעניינת בתחום הקרב על המשפחה. רט מדבר דווקא על תוכניות הטלוויזיה לילדים. גדלתי על טלוויזיה, והיו ימים שבהם שאפתי מנות גדושות למשך שעות ארוכות, בעיקר כשהייתי חולה. וולט דיסני היה לחם חוקנו. הסרטים שלו היו תמימים, ילדותיים, נוטפים דמיון מתוק. אבל אני ממש לא מעודכנת. מסתבר שוולט דיסני החליף מזמן את הדיסקט (וגם הביטוי הזה לא מעודכן...) לדידו של ד"ר רט, אין כיום סרט ילדים אמריקני שמופיעה בו משפחה נורמלית, דו־הורית, שיש בה אבא ואמא הנשואים זה לזו. כמעט בכל סרט המשפחה היא בסגנון חד־הורי.

ב'ענק הברזל' - להוגארט יש רק אמא, וכך גם לאנדי ב'צעצוע של סיפור'. ב'חתולים בצמרת' - לגורים יש רק אמא. ב'פו הדב' – רו הוא היחיד שיש לו משפחה, והיא מורכבת מאמא קנגה בלבד. לבת הים הקטנה אין אמא. ב'דרדסים' יש רק דרדס־אבא, ועוד דוגמאות רבות.

מתאהבים בזכות החתונה. עבור יוצרי הסרטים האמריקניים, המצב הרצוי הוא של משפחה חד־הורית, שבה אחד ההורים מגדל את ילדיו, או לחלופין של זוג החי ללא נישואים, ובדרך כלל גם ללא ילדים. זה קשור לתפיסה המערבית הפרוגרסיבית הגורסת שנישואים הם שותפות שסופה להתפרק. כל האהבה והתשוקה שייכים לתקופה שלפני הנישואים. ועוד: ברגע שיוצרים סרט המשך, אי אפשר שהגיבורים הראשיים יהיו נשואים זה לזו. אז איפה מופיעות משפחות בסרטים? בסדרות קומיות־סאטיריות, כמו 'משפחת סימפסון', כי משפחה זה דבר מצחיק עד מגוחך. ואם יש סרט שיש בו זוג הורים, כמו ב'מלך האריות', הם ישמשו כדמויות רקע בלבד, ויש סיכוי טוב שלפחות אחד מהם ייהרג. כך, ב'מלך האריות 1' סימבה הוא הגיבור, אולם ב'מלך האריות 2', לאחר שהתחתן, הוא כבר לא הגיבור.

ד"ר רט מביא טיעון מעניין מאוד: קיים יחס הפוך בין משך ההיכרות לפני החתונה לסיכויי ההישרדות הזוגית. קרי, ככל שבני הזוג הכירו זה את זו פחות לפני החתונה – כך גדלים סיכוייהם להישאר ביחד לאחריה. סטטיסטיקה פשוטה: בציבור החילוני אחוזי הגירושים הם הגבוהים ביותר. בציבור הדתי־לאומי, שבו בני הזוג נפגשים בממוצע כמה חודשים לפני החתונה – אחוזי הגירושים נמוכים יותר; ואילו בציבור החרדי, שבו ההיכרות לפני החתונה היא מינימלית, ולפעמים רק פגישה חטופה אחת – אחוזי הגירושים הם מינימליים. המשוואה של "מינימום היכרות לפני החתונה = מקסימום זוגיות אחריה" היא משוואה נכונה מבחינת התוצאות בשטח. רט מביא משפט מקסים ששמע מפי אישה חרדית בתגובה לשאלה איך יכלה להתחתן עם מישהו שלא אהבה לפני כן: "לא התחתנו בגלל שאהבנו זה את זו. אנחנו אוהבים זה את זו בגלל שהתחתנו!"

אני עצמי עובדת מעל שלושים שנה עם זוגות חרדיים שמתחתנים בגיל מוקדם מאוד, מה שהיינו מגדירים "נישואי בוסר". אני מוצאת אצלם זוגיות נפלאה, חברות קרובה, צמיחה יחד מהשורש בעץ החיים, וגם המון רומנטיקה. לא אשכח אישה שפנתה לעזרה בנושא של טהרה, ופניה עצובות כל כך. "דוקטור", היא כבשה את פניה תוך כדי דיבור, "אני פשוט מאוהבת בבעלי!"

מלחמה בלי תיאום כוונות. לאחרונה, דיסני ארצות הברית "מתקדמת" עוד יותר בכיוון הפרוגרסיבי. היא החליטה שהיא מכוונת לפרופגנדה פרוגרסיבית בנושא מגדר בתוכניותיה לילדים רכים. בפלורידה עבר חוק האוסר על העברת מסרים של מגדר לפני כיתה ג'-ד', ועל הנושא הזה נשפך הרבה דיו. אבל דיסני, שיש לה לא מעט נכסים בפלורידה, החליטה לצפצף. דיסני היא תאגיד אדיר שמייצר הרבה כסף למדינת פלורידה, ולכן מרגיש מספיק בטוח להתעלם מהחוק.

אנחנו חיים בדור שבו מלוא כל הארץ בלבול. זה מתחיל בשאלות של זהות וחיבור. מצד אחד, השיח גדוש בהוויה של התחברות לעצמי. הרצון לביטוי אישי מאוד נוכח. ודווקא בדור שבו הזהות חשובה כל כך, מנסה הגישה הפוסטמודרנית למחוק בטיפקס את כל הגדרות הזהות למיניהן - הפרטית, המגדרית, הרגשית, הלאומית, הדתית, השמיים הם הגבול. וכך גובר הבלבול. יש מנעד רחב כל כך של בחירה, שאתה מתבלבל בדרך. אם ניקח את זה לקיצון - יש בעולם תופעות של אנשים שמרגישים שהם בגיל אחר: אדם בן שישים מזהה את עצמו עם דמות של ילדה בת חמש; ויש, לא עלינו, שרואים את עצמם, כמו ההינדיק בסיפורי רבי נחמן, בדמות של תרנגול... האם כך עולם מתוקן יכול להתקיים?

בימים כתיקונם, עושים תיאום כוונות: מכניסים מכשיר לקנה התותח ובודקים מול מטרה רחוקה האם הכוונת מתואמת לזווית של התותח. אולם כאשר נמצאים בקרב, אין זמן לתיאום כוונות. נדמה כי בקרב הפרוגרסיבי יורים עלינו פגזים אמיתיים, ללא ההכנה הנדרשת של תיאום כוונות.

לתגובות: drchana2@gmail.com

***