עפרה לקס
עפרה לקס צילום: מירי שמעונוביץ

זוכרים שפעם היה דבר כזה, מצעד צה"ל? בשנותיה הראשונות של המדינה התקיימה תהלוכה מדי יום העצמאות, ובה היו עוברים חיילים וכלי מלחמה. עשרות אלפי אזרחים היו מגיעים לצפות בה. חלקם הקדימו להגיע מבעוד יום כדי לתפוס מקום טוב. הם לא רצו לפספס את ההזדמנות לחזות בנס הגדול: צבא יהודי של מדינת ישראל העצמאית אחרי אלפיים שנות גלות ורדיפות. האומנם? ההיה או חלמו הם חלום?

כבר כמעט יובל שאין צעדה כזאת. אני, ברשותכם, מציעה לחדש אותו, אבל קצת אחרת. לא להקים לתחייה את מצעד צה"ל, אלא להכריז על הצעדה של המדינה. תהלוכה שכולה אנשים שמרכיבים יחד, בפאזל ענק, את הפלא הגדול שנקרא מדינת ישראל.

בלי ללעוג למבטא

ראשונים יצעדו כל מי שעבר את גיל שמונים, גם כי הם ראשי המחנה ובעלי החוכמה והניסיון, וגם כי הם עשו את ההיסטוריה של הארץ הזאת. הם ראו גלות ותקומה. חלקם לקחו חלק במלחמת השחרור ובמלחמות שבאו אחריה. חלקם עקבו מהמקלטים. והם כאבו את הנופלים והתעשתו, ובנו לנו מדינה אמיתית, עם משרדי ממשלה וכבישים ומערכות חינוך ובריאות ורווחה והתיישבות. בזכותם אנחנו כאן.

אחר כך יצעדו כל העולים החדשים שהגיעו לכאן בעשורים האחרונים, מרצון או מאונס. בצעדה הזאת הם לא ילכו במאסף ואיש לא יצחק על הלבוש שלהם או ילעג למבטאם. כל מי שבחר להיות חלק מהמדינה הזאת יחובק, יחוזק, ירגיש חלק. אני בטוחה שהקבוצה הזאת תהיה הכי צבעונית ומגוונת, ויש מצב שגם הכי שקטה, כי לא כולם הספיקו להסתגל לישראליות.

בצעדה הזאת יצעדו כל לומדי ולומדות התורה, שמשננים ומעמיקים ומחזיקים את לב העניין. כל מי שאוחז בספר הספרים, שוחה באוקיינוס התלמוד והמחשבה יומם וליל, משיב בנו את הרוח ומזכיר לנו למה אנחנו כאן ומה ישאיר אותנו פה.

ויהיו בה, בצעדה, כל חיילי צה"ל על יחידותיהם, רק בלי הכלים הכבדים. הצעדה שלנו היא הפגנת כוח של עוצמה אנושית, של הלב של האנשים, של הרוח. לא של גודל הטנק או הרחפנים והמל"טים וכל האסור־לנקוב־בשמם שיש לנו (ותודה עליהם, כן? אלף תודות. רק שהם שייכים למצעד אחר).

וכל השוטרים שנמצאים שם בשביל כולנו, בלילות ארוכים, בשבתות ובחגים, ומקבלים בעיקר ביקורת למרות שהם עובדים קשה ומשתדלים לשמור על הסדר הציבורי למען כולנו. עם השוטרים יפסעו כל כוחות ההצלה, הכבאות והחילוץ. לפעמים אנחנו נזכרים בכם רק כשאנחנו חייבים, אבל תאמינו לי, אנחנו ישנים בשקט כי אנחנו יודעים שאתם שם.

בצעדת יום העצמאות הזאת יצעדו כל המשפחות השכולות שאיבדו ילדים וילדות ובעלים ונשים והורים וקרובים לטרור ולשירות בצה"ל. וגם כל מי שנושא עימו מזכרת בגוף או בנפש מהמאבק על הארץ הזאת. את הקבוצה הזאת, הנבחרת, הייתי מפזרת בין הצועדים. כל משפחה הייתה נעטפת בטבעת אוהבת־חובקת. אתם בליבנו תמיד, היו לוחשים להם, מניחים יד על הכתף ומגישים להם טישו, עוזרים להם עם כיסא הגלגלים ומביטים בלב קרוע בתמונות של מי שהיו ואינם עוד. תודה לכם וגם סליחה על הכאב.

ותהיה קבוצה גדולה של כל תושבי הנגב והגליל, אלה שיושבים בעיירות הפיתוח ואלה שגרים בקיבוצים ובמושבים. גם הדור שייסד ובנה והתמודד עם כל הקשיים, וגם אלה שנולדו לתוך זה או בחרו להצטרף. לפעמים הם המגן האנושי שלנו ולפעמים "רק" משלמים מחירים בבריאות, בהזדמנויות השכלה ובתעסוקה. גם אחרי שהפערים יצטמצמו, אתם תמשיכו להיות צועדי כבוד. אל דאגה.

ואיפה הצופים?

לתהלוכה יוזמנו גם כל תושבי יהודה ושומרון, תושבי גב ההר והתושבים שגרים מטר מהקו. תושבי הגבעות ותושבי היישובים המבוססים. הסרוגים שבהם, החרדים והחילונים. כולם יצעדו כאחד, משום שהם מעמיקים את אחיזתנו בארץ הזאת ומחזיקים, תוך נשיכת שפתיים, את האדמה שבה הילכו המלכים והנביאים שלנו לפני שנים רבות.

וכל הקהילות המשימתיות, של קיבוצים עירוניים וכפרי סטודנטים וגרעינים תורניים וחברתיים. כל מי שבחר במקום המגורים שלו כדי להיות שותף עם תושבי המקום ולעשות טוב.

וכל הרופאים והאחיות והרוקחים והסניטרים והמנקים, ששומרים על הבריאות שלנו ומתאוששים עכשיו, בהפוגה שבין גלי הקורונה האחרונים, מהטרפת של השנתיים האחרונות. וגם המטפלים בבריאות הנפש ששומרים על השפיות שלנו, או לפחות מנסים, וידיהם מלאות עבודה.

וכל המורים והמורות, הגננות והעוסקים בחינוך, שמלמדים את הילדים שלנו ואנחנו שוכחים לפעמים להודות להם על דברים שאנחנו לא יכולים לעשות בעצמנו. התהלוכה תזכיר לכולנו שהם שליחים שלנו, וכאן גם יקבלו מחיאות כפיים.

וכל מתנדבות ומתנדבי השירות הלאומי שהתרומה שלהם, בכל תחומי החיים בישראל, חשובה ומורגשת. אז מה אם אין להם מדים.

ותהיה קבוצה נכבדה של המגזר השלישי. מי שלא שוקט ולא נח מול הפערים שמשאירה המדינה, ובוחר לפעול ולעשות ולהשפיע. וכל מי שמתנדב, לא משנה באיזה גיל ובאיזו עמותה, ומקדיש מזמנו החופשי לזולת.

בתהלוכה יצעדו גם כל המדענים והחוקרים, באקדמיה וגם מחוצה לה. במדעים המדויקים ובמדעי החברה. לצידם יתהלכו אנשי היצירה והאומנות. המוזיקאים והסופרים, המשוררים והמחוללים, הציירים והפסלים. כל מי שהופך את המדינה הזאת לעשירה יותר בדעת וברוח, כל מי ששותף בבריאה עם אלוקים.

וכל מי שהוא שכיר, כי לא פשוט להיות שכיר במדינה עם המיסים וכל השאר, וכל מי שהוא עצמאי, כי זה עוד יותר לא פשוט. וכל מי שיש לו עסק קטן או גדול וזוכה לתת פרנסה לאנשים, במיוחד אם הוא שומר על הזכויות שלהם.

וכל מי שהוא הורה במדינה הזאת, כי נהיה שיגעון לקנות טיטולים עם כזה יוקר מחיה, וזה לא נורמלי להרשות לילדים לטייל לבד כי המצב הביטחוני. אבל אחרי הכול זה המקום וזו המדינה ואין אחרת. בקבוצה הזאת יצעד גם כל מי שהגיע לבגרות ובחר להמשיך כאן את חייו בלימודים ובעבודה, וכל נער ונערה וכל ילד או ילדה, כי אתם, כולכם, העתיד שלנו כאן.

אני יודעת, אתם צוחקים עכשיו ואומרים, במצעד שלך אין בכלל צופים. הרי כולם צועדים, אז בשביל מה ההפקה הגדולה?

ואני אענה: בוודאי שיש צופים. מיליוני יהודים מכל הדורות מתחבקים יחד בשמיים ומזילים דמעה, ואומרים: לא לשווא התפללנו "ותחזינה עינינו בשובך לציון". לא סתם נאחזנו ביהדות במסירות נפש בכל הדורות ובכל הגלויות. ויחזקאל יגיד: אמרתי לכם, העצמות האלה קמו וחיו.

ועוד תשובה יש לי. הצעדה הזאת היא בשביל כולנו. תראו מי אנחנו, תראו כמה כוחות יש בנו, תראו לאן הגענו. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

לתגובות:ofralax@gmail.com

***