רציתם דמוקרטיה מהותית? חבל שלא חשבתם על זה לפני 50 שנה. הצבעה בכנסת
רציתם דמוקרטיה מהותית? חבל שלא חשבתם על זה לפני 50 שנה. הצבעה בכנסת צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"טוב סבא", אמרה הצעירה, "עכשיו אני צריכה ללכת".

"מה, זהו?" שאל הסבא, "כבר?"

"אתה יודע שאני צריכה להיות בבית עד שבע", היא אמרה, "ובשמונה מתחיל הנאום של יום העצמאות".

האיש פלט אנחה. פעם הוא הבטיח לעצמו שהוא לעולם לא ייאנח כמו הזקנים, גם השלטון לא רואה באהדה אנחות, אבל מה כבר יעשו לו בגילו. כל כך הרבה דברים קרו במהלך השנים, העולם השתנה מול עיניו לבלי הכר. הוא שוב נאנח. הפקידה מהדלפק הסמוך שלחה אליו מבט נוקב. הנכדה חייכה אליה במבוכה.

"יום עצמאות שמח, סבא", היא נשקה לו, מקפידה שהנשיקה תהיה ברורה וגלויה לכל המצלמות הזעירות שריחפו סביבם.

"את יודעת", הוא אמר לה, "זה לא תמיד היה ככה".

"מה ככה?"

"שהשלטון עקב אחרי כל תנועה שלנו. זאת אומרת כן, היו לנו הסמארטפונים – אלה היו מכשירים פרימיטיביים שכל הזמן ריגלו אחרינו, אבל זה היה בעיקר כדי לגרום לנו להוציא כסף. מי חלם שיום אחד הסינים ירשתו את העולם בחיישנים שידרגו את האנשים לפי התנהגות?"

"אני חושבת שהדירוג האישי הוא שיטה ממש מעולה, ואני יודעת שגם אתה חושב ככה", אמרה הנכדה בקול חזק וברור כדי שגם הפקידה תוכל לשמוע. הזקן גיחך בסלחנות.

"להתנות זכויות יסוד בהתנהגות אישית?" רעם קולו, "איזה מין דבר זה שהחיישנים כל הזמן עוקבים אחרי ההתנהגות שלך ולפי זה קובעים איזו דירה תקבלי, כמה תשלמי באוטובוס, מה יהיה מיקומך בתור בפעם הבאה שתצטרכי את חברת האינטרנט הממשלתית? שלא לדבר על כל מיני אנשים שנעלמים פתאום בגלל שהחיישנים קלטו כל מיני דברים שהם אמרו..."

"סבא!" לכסנה הנכדה מבט מבוהל כלפי הפקידה והחיישנים שסבבו בחדר.

"את יודעת, פעם הייתה פה דמוקרטיה", המשיך הסב, "היום, בשנת 2072, זה אולי נשמע מטופש, אבל לפני חמישים שנה ממש נלחמנו נגד הדמוקרטיה ההיא. רצינו שיטה אחרת, קראנו לזה... נו... אה כן, דמוקרטיה מהותית. לא רצינו שההמונים יבחרו את המנהיגים, רצינו שרק אנחנו נקבע. בשנת 2020 אפילו יצאנו על זה להפגנות פעמיים בשבוע – את יודעת מה זה הפגנה? מאז שהסינים הגיעו אסור אפילו להגיד את המילה הזאת".

"סבא..."

"היה אז ראש ממשלה שקראו לו ביבי, ואנחנו שנאנו אותו ואת הביביסטים שבחרו בו שוב ושוב ושוב וסיכנו את הדמוקרטיה, ככה לפחות חשבנו אז. הם היו לאומנים חשוכים שאפילו אחרי שהצלחנו לגרש את ביבי המשיכו לדבר במושגים של מדינה יהודית, ריבונות, משילות, דגל..."

"אוי נו, זה כל כך פרימיטיבי..."

"זה מה שחשבנו אז. אנחנו היינו נאורים! רצינו שוויון ואחדות, לכן החרמנו אותם. תשמעי, היה כיף גדול. רבנו איתם בפייסבוק, בטוויטר, בווטסאפ... שמעת פעם על הרשתות האלה? היום מותר רק טיקטוק, ורק סרטונים שמחנכים לאזרחות טובה ומהללים את השלטון. אבל פעם ממש היה מותר להביע דעה, אפילו פוליטית. הבעיה הייתה שגם הביביסטים הרשו לעצמם להביע את הדעות החשוכות שלהם, לכן היינו צריכים להגיד לפייסבוק לחסום אותם כדי שלא יפריעו לחופש הביטוי. הייתה תקופה נהדרת, חבל שנגמרה".

"רצית שוויון? קיבלת. היום כולם שווים בפני השלטון".

"זה נכון, כולם צריכים לסתום את הפה באותה מידה".

"רצית ממשלה שלא צריכה רוב, לא?"

"הרוב לא מפריע לי כל עוד הוא חושב כמוני".

"תחשוב כמו הממשלה והכול יהיה בסדר".

הסבא שוב נאנח. "היינו תמימים", הוא לחש, "רצינו לטשטש זהויות, את כל החגים הפכנו – בחנוכה דיברנו על גלובליזציה, ביום הזיכרון על אקולוגיה, ביום העצמאות על העצמה טרנס־קווירית א־בינארית או משהו כזה, גם אז לא הבנו מה זה אומר, פשוט אמרו לנו שככה צריך אז זרמנו. שכנענו את עצמנו שהבעיה היא הכיבוש ומשבר האקלים ושהכול יסתדר אם רק ביבי ילך כבר, ובאמת בשנת 2037 המשפט שלו הגיע ממש לשלב הסיכומים..."

"ואז?"

"ואז הסינים פלשו, סגרו את בתי המשפט ושלחו את כולם הביתה".

"הם לא פלשו, אתם הזמנתם אותם".

"לא הייתה ברירה. את מבינה, כל השנים התרגלנו לקבל תמיכה ממדינה שקראו לה ארצות הברית – אני לא ממציא, הייתה פעם מדינה כזאת – עד שבשנת 2020 הם בחרו נשיא דמנטי שהחליט שמעכשיו מייצרים חשמל אך ורק מאנרגיה ירוקה".

"זה מה שרציתם, לא?"

"בהחלט, אבל מי היה יכול להעלות על דעתו שאי אפשר לייצר מספיק חשמל מזבל אורגני ממוחזר, ושדווקא בחורף הקר השמש נעלמת ואין אנרגיה סולרית? איך יכולנו לדעת שיפרוץ משבר אנרגיה שיגרום למיתון, אבטלה ואלימות ברחובות? מי חשב שמשטרה חלשה ומערכת משפט סלחנית יגרמו לכל מיני צעירים, לא משנה מאיזה מוצא, להשתולל ברחובות במקום לפצוח בריקודי פיס אנד לאב? אף אחד לא הזהיר שזה מה שהולך לקרות. זאת אומרת, הרבה הזהירו, אבל איך יכולנו לדעת שהם צודקים? אז ככה נהייתה אנרכיה, ארצות הברית התפרקה, אירופה התמוטטה, והסינים באו ועשו סדר. מאז אין לאומים, אין אקולוגיה, אין זכויות פרט, אין ימנים, אין שמאלנים, אין ביביסטים ואין דמוקרטיה, לא מהותית ולא נעליים. את יום העצמאות הם הפכו לשבועיים של חגיגות עממיות שמתחילות באחד במאי ומסתיימות כשהחיישנים קולטים שכולם נכנעו והפנימו את המסר. ומה שהכי יפה זה שאין שום כפייה, לכל אחד יש חופש לבחור אם להשתתף בחגיגות או להיעלם לנצח באיזה מחנה נידח לחינוך מחדש".

"אוי באמת, סבא, אתה סתם מגזים. עכשיו תסלח לי, אני חייבת לצאת כדי להספיק להגיע לנאום החגיגי של מנהיגנו הנערץ, ואני אומרת את זה בגלל שאני לגמרי מאמינה בו".

"ובגלל שאם לא תגידי את זה החיישנים לא ייתנו לך נקודות ולא תקבלי קצבת ביטוח לאומי", אמר האיש במרירות, "הרי זו בדיוק הסיבה שאת מגיעה לבקר אותי כל חודש, כמו שעון, יושבת פה ומחייכת כדי לקבל את הנקודות של הנכדה הטובה שדואגת לסבא הזקן שלה, ואז ממהרת הביתה כדי שהחיישנים לא יורידו לך נקודות בגלל שקלטו אותך מסתובבת ברחובות אחרי השעה שבע".

הנכדה שלחה מבט מתנצל אל הפקידה.

"ומה רע בכך?" היא שאלה, "מה עדיף, שלאף אחד לא יהיה אכפת ממך? לפחות יש משילות, יש משטרה חזקה שעושה סדר ברחובות בלי יועצים משפטיים שיושבים לה על הראש. אז אין חופש ביטוי, אז מה. אין לאום, אין דגל, אין עצמאות, אבל יש ביטחון. ושקט. רציתם דמוקרטיה מהותית? קיבלתם".

"לא לזה התכוונו", אמר הסב בעצב.

"הייתם צריכים לחשוב על זה לפני חמישים שנה", היא אמרה. "יום עצמאות שמח, סבא".

היא נשקה לו שוב כדי להיות בטוחה שהחיישנים קלטו, יישרה את חולצתה ויצאה.

"יום עצמאות שמח", הוא לחש. ולרגע ארוך נשמעו בחלל האוויר רק אוושת המזגן, זמזומי החיישנים ותיפוף אצבעותיה של הפקידה בזמן שהקלידה את סיכום המפגש.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***