מותר לעם הזה לשמוח אחרי אלפיים שנה. חוגגים בבמת יום העצמאות
מותר לעם הזה לשמוח אחרי אלפיים שנה. חוגגים בבמת יום העצמאותצילום: מרים אלסטר, פלאש 90

בין דם לדם

הם מאוד דומים, שני הימים הללו. שבוע הפרש, ונראה כאילו הכול חוזר על עצמו: המסעדות נסגרות, הקניונים ננעלים. שק הדמעות נפתח, ואיתו אוצר הזיכרון הלאומי. טקסים, נאומים ועצרת זיכרון. הדגל יורד לחצי התורן, ופתאום גם שומרי מצוות אדוקים רצים לראות טלוויזיה אצל אלה שפחות מקפידים. ידבר נציג המשפחות, הנשיא יישבע שנזכור, והרב הראשי יקריא "יזכור". נשמע סיפורים קורעי לב, נקרא שמות, נעמוד בדומייה והשמיים יתכסו דמעות. אותו הדבר, למראית עין.

אבל שמיים וארץ מפרידים בין דם לדם.

דם השואה הוא דם המוות, דם חללי צה"ל הוא דם הלידה.

הוא כואב, הדם הזה, והוא איום ונורא, ודי לנו מצירי הלידה הללו ריבונו של עולם, כבר נשפך יותר מדי, אבל חייבים להבחין בין דם לדם. שם היו תכריכים, כאן יש עוּבּר. זה לא אותו דבר.

איפה הבריכה?

זה היה לפני כמה שנים. יום הזיכרון. יצאנו, אשתי ואני, מביתה של מרים פרץ ששיכלה את אוריאל ואלירז, ועמדנו להיכנס לבית משפחת עמנואלוף ששיכלה את דביר, שהיה החלל הראשון במבצע עופרת יצוקה. רגע לפני שירדנו במדרגות המובילות אל הבית, עצר אוטובוס בתחנה הסמוכה, וממנו ירדה חבורת נערות בבגדי התלבושת האחידה של 'בית יעקב'. הן פנו אלינו ושאלו אם אנחנו יודעים איך מגיעים לבריכה.

ידענו איך מגיעים לבריכה. לא ידענו איך עונים בנחת בלי להתפוצץ, שהבריכה סגורה, שיום הזיכרון היום, שברחוב הזה וברחובות הסמוכים איבדו הורים את ילדיהם כדי שיהיה לאבא שלהן בית מדרש ללכת אליו ולהן תהיה בריכה לשחות בה בתום הלימודים. בסוף רק אמרנו, "סגור. יום הזיכרון". הן התעקשו שפתוח, כי ביום רביעי יש נפרד לבנות. צמד המילים "יום הזיכרון" שמור אצלן לראש השנה, ויש עוד המון זמן, באמת לא הבינו מה קרה.

אני לא מהאנשים שששים אלי קרב מכל תמונת חרדי שאינו עומד בצפירה, אני בכלל לא מאמין במלחמות היהודים הללו. אבל הרגע ההוא, של נערות עולצות עם תיקי בריכה מעל בית משפחה שכולה, שאינן מבינות על מה ולמה סגרו להן את הבריכה, דוקר בי עד היום.

היום, כשאני נזכר בבנות הללו, אני בעיקר חושב על משפחות שכולות חרדיות. הרי יש כאלה, והם לא מעטים, שבניהם התגייסו לצבא למורת רוחם או בתמיכתם השקטה, שאיבדו את בניהם למען מטרה שהחברה סביבם אינה יכולה להוקיר, אולי גם הם עצמם. ואני חושב שביום הזיכרון הקרוב חייבים לאתר אותם ולמצוא את הדרך להשתתף בכאבם. אולי אפשר לבוא, ואולי רק צלצול טלפון יתאים. אולי בכלל יעדיפו לקבל ביקור יום קודם, שלא יוכתם אבלם ככרוך בחגם של הציונים. לא משנה איך, חיבוק צריך לתת. הרי בניהם מסרו נפשם עלינו, ואנחנו מחויבים להיות שם בשבילם. במיוחד בשבילם.

שמישהו יסביר

הדור ההוא, שראה את העבדות נגמרת, שראה מכות ובכורות ואת הים שככה נקרע - מישהו יכול להסביר לנו איך שלושה ימים אחר כך התלונן כאילו לא ראה דבר? איך לא רקדו שם כל יום מזריחה עד שקיעה? איך בכלל העלו על השפתיים את הרעיון המופרך, בשביל שום ובצל לשוב למצרים?

הדור הזה, שראה את הגלות נגמרת, שראה שחרור וששת־ימים, ואיך הפכנו מצאן לטבח למעצמת אטום בכמה שנים - מישהו יוכל להסביר לדורות הבאים איך אנחנו מתלוננים כאילו לא ראינו דבר? איך לא רוקדים כל יום מזריחה עד שקיעה? איך מעלים על הדעת לשוב אל האדמה הארורה ההיא, בשביל מילקי במחיר הגיוני?

זה הגיוני?

הבמות

כשהיינו ילדים לקחו אותנו לבמות. היינו עומדים שם עם כל התושבים וחוגגים כך את ליל יום העצמאות. הייתה הופעה של זמר אחד יקר ששר מעט. ככה זה, אמא הסבירה לי, כמו מנות באולמי שמחות, מנות יקרות – פחות אוכל בצלחת. לפני היקר ואחריו היו חבורות זמר ומקהלות ילדים. כולם הצטופפו בהמוניהם וניסו לראות - ילדים על הכתפיים, ילדים מהמרפסות, ואנחנו – יצא לנו הכי טוב, כי לאבא הייתה חנות חומרי בניין ומכרו שם סולמות "שושנה". "לאבא שלי יש סולם" היה שיר לגמרי אמיתי, ומראש הסולם רואים מצוין.

אחר כך הלכנו לישיבות תיכוניות ואולפנות ונעשינו דוסים ושמענו מהמדריך הצדיק בבני עקיבא שיש בתורה איסור "במות", והוא קרץ כשאמר "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", ולא הבנו מה זה בדיוק אומר, אבל צחקנו איתו, כאילו רק הוא ואנחנו מבינים משהו שעם ישראל מפספס. ובאמת הבנו שככה לא חוגגים עצמאות, ולאט לאט מצאנו צביון רוחני לחג הזה, תפילה חגיגית והרקדה חסידית, ואפילו בעל האש היו דברי תורה ברוחו של הרב קוק שהפכו את הסטייקים להרבה יותר רוחניים.

ודווקא בליל העצמאות בישיבת עטרת כהנים חזרתי לבמות אחרי הרבה שנים. כך היה המנהג - תפילה חגיגית, סעודה חגיגית, דברי תורה חגיגיים, אבל אחר כך הולכים בחוצות ירושלים, סמוך לבמות, להרגיש את הנס עם כולם. לא צפינו בהופעות, אבל רקדנו בסמוך והצטרפו אלינו. ופתאום מרחוק חשבתי לעצמי, איזה יופי שהעם הזה שמח אחרי כל הגלות הארוכה הזאת, וכמה מגיע לעם הזה לשמוח. וגם אז, בימי דוד ושלמה, זה התחיל בבמות והמשיך במקדש. צפו להפתעות.

לאב אנד פיס

לפני שנה זכינו להיות בטקס ההשבעה של בננו, לוחם בגבעתי. מרגש, אין מה לומר. חיילים נשבעים אמונים, עם הנצח נשבע להיות גם עם מנצח. אפילו המפקדים דיברו כל הזמן על חתירה לניצחון. מרענן, אחרי הרבה שנים שנדמה היה כאילו הצבא הפך לנבחרת ישראל בכדורגל ותיקו מכובד עושה לו את זה.

רק דבר אחד קלקל את ההתרגשות. אחד הקצינים הדגיש בנאומו: "היום אתם נשבעים על הקוראן, הברית החדשה והתנ"ך להיות נאמנים..." שלוש פעמים הדגיש עד כמה אנחנו אוניברסליים, למקרה שמישהו פספס. חשבתי לעצמי ששבועה בקוראן, שמחנך לכך שברגע שהשליט יראה חולשה עליך לנצל זאת ולאסלם ככל יכולתך, זה לא הרעיון הכי טוב ללוחם בצה"ל. שלא לדבר על הברית החדשה שמתעקשת שהקב"ה הפסיק להתעקש עלינו והחליף אותנו מזמן באחרת. בעיקר חשבתי שזה הסיפור הגדול, לא האיראנים ולא הסורים. השאלה מי אנחנו היא השאלה שעליה נקום וניפול. והנה בא שי עלוב ליום הזיכרון ששולח משרד הביטחון למשפחות השכולות - שעון שבו רק חלום אחד: שלום בשלוש שפות, וירושלים מקודשת לשלוש דתות. לאב אנד פיס.

וכמה טוב שכמה משפחות החליטו שדי להן, שעל טשטוש הזהות הזאת לא שילמו בניהם בחייהם. והלוואי שעד יום העצמאות מאות ואלפים יחזירו את השי, כי הקרב על הזהות לא ייקבע במסדרונות השלטון, גם לא בבג"ץ. הוא יתנהל כאן, למטה, בעם. והעם מזוהה עם יהדותו הרבה יותר מכפי שנראה. עוד נראה.

הלל שלם בלב שבור

הייתה לי הזכות לעמוד פעם בשעת הכורך, בתפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, לצידו של אב שכול, ראובן בביאן, שבנו אלון נפל באסון המסוקים. שאלתי אותו מה הוא מרגיש עם החיבור הזה בין המרור למצה, בין זיכרון לעצמאות, יש הרי כאלה שלא יכולים לשאת את זה. אמר לי, בלי החיבור הזה לא הייתי יכול. ובאותה השעה אמר את הכול.

לתגובות:[email protected]

***