"מהרגע שדפקו לי בדלת, הבנתי שנגמר. מרגע שגוף ממשלתי עושה חקירה ועוצר מנכ"ל משרד, המערכת לא תדע לוותר. היא לא יודעת להגיד טעיתי". את המשפטים האלה אמר השבוע עד המדינה בתיק 4000 שלמה פילבר בנוגע לאישומים נגד בנימין נתניהו ושאול אלוביץ', אבל הם בהחלט יכולים לשמש דברי פתיחה קולעים לטור שעוסק בתיק אחר שמנהלת הפרקליטות, יותר ממאה קילומטרים צפונה מבית המשפט המחוזי בירושלים. תחומי האישום מתחלפים מצווארון לבן לרצח, הלחץ האטמוספרי הופך מפוליטי לאישי, אך דבר אחד נותר תמיד על עומדו: פרקליטות המדינה מתקשה מאוד לקבל זיכוי אחרי שהניחה צלב על ראשו של נאשם, ומתקשה עוד יותר לשמוע מילת ביקורת מן החוץ.
ואם בתיקי נתניהו הניתוח הזה נתון במחלוקת קשה, בעיקר בגלל הגוון הפוליטי שבו הם צבועים, הרי בתיק זדורוב ההתנהלות הזו זועקת עד השמיים. כל כך זועקת, שהיא הצליחה לאחד סביבה בביקורת נחרצת את שני צידי המפה הפוליטית, אלה שנוהגים להתכתש ביניהם תדיר כשמדובר במשפט נתניהו. פרופ' מרדכי קרמניצר ב'הארץ', טובה צימוקי ורונן ברגמן ב'ידיעות אחרונות' – כולם שינו ממנהגם ונחלצו השבוע להטיח ביקורת נחרצת בפרקליטות. רק כתבי משפט בודדים נותרו נאמנים לפטרוניהם בפרקליטות, מהדהדים טיעונים שקלישותם בולטת למרחוק.
שבירת כלים חסרת תקדים
הקש ששבר הפעם את גב הגמל, והוביל לתמימות הדעים הנדירה, הוא מה שניתן לכנות תסמונת הילד המתסיס. כאשר שני ילדים רבים בגן הילדים, ופונים אל הגננת בטענות זה על זה, הגננת תימנע בדרך כלל מלשפוט ביניהם, מתוך הנחה שלכל אחד יש חלק במדון, ותשלח אותם להתפייס. בפעם הבאה שיגיע אליה "תיק" כזה, ושוב יהיה מעורב אחד הילדים מהאירוע הקודם, החשד יתחיל לחלחל. במקרים הבאים, שבכל אחד מהם יתחלף מושא ההצקות ורק אותו ילד מציק יישאר, כבר לא יהיה לה ספק מי הוא המתסיס. זה מה שקרה לתביעה, שהצליחה להסתכסך עם ראש ההרכב ועם ראש המכון לרפואה משפטית באותו תיק, ועם כל אחד מהם לשבור את הכלים באופן חסר תקדים.
הסכסוך בין הפרקליטות לד"ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית, הוא כבר עתיק יומין, וכמה שהוא עתיק יומין, כך הוא גם אישי ומכוער. קוגל השתחרר משירות משמעותי כרופא צבאי, ועם תום התקופה החליט על שינוי כיוון והתמחות ברפואה משפטית. החונך שלו, שהיה למעשה החונך של כלל הרופאים המשפטיים בני דורו, היה פרופ' יהודה היס, שכיהן אז כראש המכון לרפואה משפטית באבו כביר. זהו המכון הרשמי של מדינת ישראל אשר בוחן עבור המשטרה כל מקרה של מוות לא טבעי, ומספק לה ולפרקליטות חוות דעת לגבי הגורמים לו.
בין היס לפרקליטות שררה אידיליה. חוות הדעת שלו התיישבו תמיד עם התזות של התביעה, מחזקות את הכיוון שביססו הפרקליטים בכתבי האישום. בתחילת שנות האלפיים התחילו להתפרסם תחקירים על אי־סדרים חמורים במכון תחת ניהולו. סופר שם על איברים שנעלמו ולא נמסרו לקבורה ושאר זוועות מן התחום הזה. לאחר פיצוץ הפרשה קוגל, שכיהן כסגנו, חשף שפרופ' היס נוהג להטות חוות דעת לטובת הפרקליטות, ובמקרים מסוימים סיפק חוות דעת מבלי לבחון את הגופה כלל. אל העדויות האלה הצטרפה בשנים מאוחרות יותר ד"ר מאיה פורמן, שעבדה גם היא במכון. אף שהטענות הללו גובו בדוח של מבקר המדינה ובהמלצת משטרה להעמיד את היס לדין, הפרקליטות נמנעה מלעשות זאת, וסימנה את המטרה ההפוכה - ד"ר קוגל סבל מרדיפה ומהצרת צעדים מתמשכת, עד שנאלץ לפרוש ולהקים מכון פרטי.
מכאן היחסים הלכו והתדרדרו. בתיק רצח תאיר ראדה המשטרה והפרקליטות גמרו אומר כי רומן זדורוב הוא שרצח את הילדה בבית הספר בקצרין בשנת 2006, והשיגו הרשעה במחוזי נצרת. אך בית המשפט העליון החזיר את הדיון למחוזי בעקבות ערעור שהתבסס על הבדיקות הפתולוגיות של המכון הפרטי שהקימו קוגל ופורמן. מה שאירע שם היה פשוט מביש: על מנת לערער את אמינותה של פורמן כעדת הגנה, סילפו התובעים והוציאו מהקשרם דברים שאמר קוגל בראיונות לתקשורת, באופן שיצר מצג שווא כאילו דברי הבוס של פורמן סותרים את עדותה במשפט. הדבר הכי פשוט במצב כזה הוא לזמן את קוגל עצמו כדי שיפרש את דבריו ויציג את דעתו, וכך אכן ביקשה ההגנה לעשות. אך הפרקליטות נעמדה על רגליה האחוריות בהתנגדותה לכך, ומשום מה הרכב השופטים דאז יישר איתה קו. אפילו תצהיר כתוב שהגיש ד"ר קוגל על מנת להגן על עמדת שותפתו נדחה על ידי התובעים ולא הוצג בבית המשפט.
כל זה אומנם רק הקדמה לאירועים האחרונים במשפט, אך מפאת חשיבות הדברים ראוי להזכיר אותם שוב: פורמן הייתה אז מועמדת לתפקיד במכון לרפואה משפטית באבו כביר. ליתר דיוק, היא כבר צלחה את המכרז. ואולם מרגע שהעזה להעיד נגד התזה של הפרקליטות, היא פתחה על עצמה את שערי הגיהינום. פרקליט המדינה דאז שי ניצן לחץ במרץ על משרד הבריאות שלא למנות אותה לתפקיד, המשנה ליועמ"ש דינה זילבר הוסיפה מכתב משלה שקובע כי היא אינה יכולה לעבוד בשירות המדינה, ופורמן נאלצה לנהל הליך ארוך ומתיש בבית הדין לעבודה. אחת הפשרות שהוצעו לה הייתה שמינויה לתפקיד ימתין עד לפסק הדין בעליון בעניינו של זדורוב, כאילו היא היא הנאשמת בתיק. מי שנחלצה לעזרתה הייתה נציבת הביקורת על הפרקליטות דאז הילה גרסטל, אך גם היא כזכור סוכלה על ידי שי ניצן ואולצה לפרוש מתפקידה לטובת דוד רוזן הנוח למערכת. בריאיון ל'הארץ' ב־2017, כשנתיים לאחר הסערה, פורמן תיארה – כשהיא כבר מכהנת כרופאה במכון – את החשש המוחשי שלה מהפרקליטות, ואפילו נמנעה מלענות על חלק מהשאלות בשל כך. "הם יכולים הכול. יש להם כוח מאוד גדול", אמרה לכתבת רויטל חובל, והוסיפה: "לאורך השנים התרשמתי שמאוד חשוב לפרקליטות לנצח בתיקים. הם לא מבינים שעשוי להיות לזה מחיר".
התנגשות חזיתית ביודעין
אובססיית הניצחון בכל מחיר הגיעה לשיא בהליך האחרון נגד זדורוב, והפכה לגול עצמי מהמפוארים שנראו פה. כזכור, אחרי כמעט 15 שנים שזדורוב ריצה בכלא, הגיש סנגורו עו"ד ירום הלוי בקשה למשפט חוזר בעקבות ממצאים חדשים שהתגלו. השופט חנן מלצר, בצעד דרמטי, קיבל את הבקשה, אך במקום לשלוח את הפרקליטות להכין כתב אישום מחודש הוא רמז – שלא לומר המליץ – להימנע מניהול ההליך בשלישית. מלצר ראה את הנולד ועשה את החשבון: הכרעה מוחצת לעולם לא תהיה, ושני הצדדים ימשיכו לטעון בנחרצות לצדקתם. האמון הציבורי במערכת יתדרדר עם כל יום שהפרקליטות תנהל את התיק האמוציונלי הזה, וזדורוב עצמו כבר ריצה תקופה די ממושכת בכל מקרה. אך הפרקליטות, בחיפזון שבא לה מן השטן, החליטה בכל זאת להגיש כתב אישום מחודש, תוך ידיעה ברורה שהיא הולכת להתנגשות חזיתית.
בשנים שחלפו פרופ' היס פרש מהנהלת המכון, ובמעין צדק פואטי, מי שהחליף אותו הוא ד"ר חן קוגל, ולצידו, כמובן, ד"ר מאיה פורמן. כעת התהפכו היוצרות והגורם הרשמי מטעם המדינה, שאת עמדתו אמורה הפרקליטות לאמץ באופן אוטומטי, הם קוגל ופורמן, שהעידו מטעם ההגנה בהליך הקודם. הפרקליטות הצליחה לדחות את הקץ ולא לאפשר לקוגל להעיד במסגרת עדי התביעה, אך לפני פסח ההגנה היא שהביאה כעד את ראש המכון לרפואה משפטית הרשמי של מדינת ישראל.
הדיון שהתפתח בבית המשפט היה אקט מהז'אנר של "תמות נפשי עם פלשתים". אפשר היה לנסות לתקוף עניינית את קביעותיו של קוגל, להסתמך על חוות דעת של מומחים אחרים או להעצים את הראיות האחרות מהזירה. במקום זאת בחרה עורכת הדין שרון הר ציון לפצוח במסכת ארוכה של תיקים מהעבר שבהם התגלו חוות הדעת של קוגל כלא מקצועיות בבית המשפט, לכאורה. במילים אחרות: התביעה, שמסתמכת על חוות הדעת של ראש המכון לרפואה משפטית על בסיס שבועי, החליטה לקעקע את אמינותו בשם מלחמת הקודש בתיק זדורוב. אפילו קריאתו הנרגשת של ראש ההרכב השופט אשר קולה, "יש לכך השלכות רוחב. אם את אומרת שהוא עד להשכיר, תזרקו את כל חוות הדעת של המכון לרפואה משפטית?!" לא הצליחה לעצור אותה.
מהר מאוד גם השופט קולה, שלו אין כל רקע מקדים בתיק זדורוב, הפך מבחינת הפרקליטות לאויב העם. במהלך הדיונים השמיעו נציגי התביעה, בחוצפה הראויה לציון, טענות שלפיהן השופט קולה נוקט עמדה ומשיב לשאלות עבור ההגנה. אחת ההתרסות הללו נשמעה בתחילת החודש שעבר מפיו של נציג התביעה עו"ד ויאם קבלאווי. הפעם זה התלקח לצעקות הדדיות, כאשר השופט קולה הטיח בו: "אתה חצוף, חוצפן, אין שום גבול, ואם עוד פעם תטען שאנו מוטים לצד אחד, זה יעבור למישור אחר".
לחצים כבדים על השופט
קשה להבין כיצד אנשים שאמורים להיות משכילים ורציונליים מתנהלים בצורה שפוגעת מכל זווית שרק תיבחן בעמדתם בבית המשפט. אפשר לראות כאן בבירור את שיכרון הכוח שפורמן תיארה, כמו גם את התשוקה לניצחון על חשבון החתירה לאמת. אבל מעבר לכך, צריך לתת את הדעת גם לנתונים היבשים. בניגוד למה שאנחנו רגילים לדמיין, אולי בגלל ריבוי סדרות דרמה משפטיות שהפכו פופולריות, רוב מוחלט של ההליכים הפליליים בישראל אינו כולל דיוני ראיות אין־סופיים והפיכת כל אבן בדרך אל הצדק. בין 80 ל־90 אחוזים מהתיקים, תלוי כיצד סופרים, מסתיימים בעסקאות טיעון. הפרקליטות התרגלה להיות התובע והשופט, ולא גוף שצריך לעבוד קשה ולעמוד תחת עין ביקורתית. היטיב לבטא גם את זאת שלמה פילבר בעדותו השבוע: "יכולתי לצאת זכאי, אבל אין לי שלוש שנים ולא שני מיליון שקלים פנויים". ואכן, כך זה נראה במשפט זדורוב בנצרת ובמשפט נתניהו בירושלים, שני תיקים שמתייחדים בכך שהנאשמים בהם הולכים עד הסוף ללא פשרות ושהפרופיל התקשורתי־ציבורי שלהם חושף את הציבור למתרחש בהם.
באותו ריאיון של פורמן מ־2017 היא תיארה בשליפה מהמותן מה קורה בתיקים נעדרי פרופיל ציבורי. גבר בן חמישים נמצא מת בדירתו ללא סימנים מיוחדים, ושותפו לדירה נעצר מיד. פורמן תהתה בפני השוטר מדוע, והוא ענה לה שאותו שותף לא ידע כיצד אירע המוות. לאחר חמישה ימים הגיעו תוצאות הנתיחה, ונמצא שסיבת המוות הייתה בכלל דלקת קרום המוח. כשבאה לספר על כך לשוטר, הוא הטיל בפניה פצצה: "הלילה הוא הודה ברצח בפני מדובב".
מאז החזרה מחופשת החג התדרדר האמון לשפל כה עמוק, שקשה לראות כיצד יוכל המשפט להמשיך להתנהל. השופט קולה טען במהלך דיון שמופעלים עליו לחצים כבדים, ברומזו על הפרקליטות, והודיע כי הוא על סף פסילת עצמו מלדון. דרישתו מהפרקליטות הייתה שתצהיר כי היא נותנת בה את אמונו. היא מצידה, כמובן, סירבה לבקשה. קשה לדעת לאן זה יתגלגל מפה, אבל מה שבטוח הוא שאף פיסת נייר שישרבטו עליה פרקליטים בגלימות לא תחזיר את אמון הציבור בגוף האכיפה המרכזי של מדינת ישראל.
לתגובות: [email protected]
***