הגעת מטוסי F-35 לישראל
הגעת מטוסי F-35 לישראל צילום: דובר צה"ל

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היה המצעד הצבאי ברחובותיה לאחד מרגעי השיא של יום העצמאות. מאז התפתחו אמצעי הלחימה של צבא ההגנה לישראל וסדרי הכוחות שלו התעצמו, אך במקביל, ההתפארות בהם במצעד רב רושם הלכה ופחתה עד שנעלמה. מה שעוד השתנה מאז הוא המעורבות של מדינות זרות בבניית הכוח הצבאי, או בעיקר של מדינה אחת – ארצות הברית.

הסיוע האמריקני לישראל החל בעצם כבר בשנת 1949 באמצעות הלוואות ומענקים שונים, אבל התמסד אחרי מלחמת ששת הימים כשצרפת, שממנה קנתה ישראל אמצעי לחימה, החליטה על הפסקת הקשר הביטחוני.

האמריקנים ניאותו לספק לישראל את מה שלא הסכימו הצרפתים, ואט אט גילו התעניינות הולכת וגוברת במערכת הביטחון הישראלית. גם במלחמת יום הכיפורים, בעיקר אחרי לחץ כבד מאוד, שלחו האמריקנים סיוע ביטחוני ברכבת אווירית שתרם להישג המלחמתי.

גם בשנים הבאות היו האמריקנים מעורבים במענקים שסייעו לביטחון ישראל, אבל המיסוד של הסיוע הביטחוני כפי שהוא מוכר כיום התרחש רק בשנת 1985. הנוסחה לאורך השנים הייתה סכום של 2.5 מיליארד דולר לשנה, שמתוכם 600 מיליון דולר מומרים לשקלים כפיצוי על הפסקת פיתוח פרויקט המטוס מסוג 'לביא' ומאפשרים רכישת אמצעים מהתעשיות הביטחוניות הישראליות, והיתר מושקע באמצעי לחימה אמריקניים.

באופן אבסורדי משהו, מי ששינה את הנוסחה היה דווקא הנשיא האמריקני לשעבר ברק אובמה. אחרי שחתם על הסכם הגרעין ב־2015, החליט הנשיא בשנת 2016 לחתום על הסכם שלפיו בעשור שבין 2019 ל־2028 תקבל ישראל 3.8 מיליארד דולר בשנה, לעומת כ־3.4 מיליארד בעשור שלפני כן. אלא שאובמה מחק לגמרי את האפשרות להשקיע חלק מהסכום בתוצרת ישראלית, ודרש שכולו יושקע ברכישות של אמצעים שיוצרו בארצות הברית.

לאורך השנים הכסף הזה סייע לישראל לשמור על עליונותה הצבאית - עוד תנאי שבעצם מעורב בהסכם הסיוע. בשנים האחרונות היא רכשה מטוסי F-35 בעלות של כמאה מיליון דולר לאחד, וכן שמונה מטוסי תדלוק מתקדמים.

על פי נתונים של מערכת הביטחון, בשנת 2020 כחצי מיליארד דולר שימשו לרכישת ציוד להגנה מפני טילים, כולל השקעות במערכת כיפת ברזל ובמערכות יירוט אחרות וכן בפיתוחים משותפים של טכנולוגיה צבאית כמו המערכת לזיהוי מנהרות תת־קרקעיות.

ישראל נחשבת מאז הקמתה למדינה שקיבלה את הסיוע הגדול ביותר מארצות הברית מאז ומעולם. הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי קבעה כי בשנים האחרונות שבהן ארצות הברית עוד שהתה באפגניסטן, הסיוע שקיבלה ישראל היה השני בגובהו אחרי זה שניתן לאפגניסטן. אחרי היציאה משם, ישראל תהיה למדינה שמקבלת את הסיוע הגבוה ביותר במזרח התיכון, לצד ירדן ומצרים שמקבלות סכום של כמיליארד וחצי דולר מדי שנה.

חריקות בסיוע

אלא שמבחינה אסטרטגית עלתה לאורך השנים השאלה מדוע ישראל זקוקה לסיוע הזה כשהיא כבר מדינה בזכות עצמה, המפתחת אמצעי לחימה וציוד אסטרטגי ומחזיקה בתקציב של כ־563 מיליארד שקלים - סכום שהסיוע הביטחוני הוא פחות מאחוז ממנו.

השאלה הזו מתחדדת עוד יותר על רקע החריקות שהיו בשנה האחרונה באישור סיוע נוסף שקשור לפיתוח מערכת כיפת ברזל. הממשל הדמוקרטי של ג'ו ביידן נתקל במחוקקים רדיקליים משורותיו בראשות ברני סנדרס, שמבקשים להתנות את הסיוע הביטחוני לישראל בתנאים שונים כגון הקפאת בנייה בהתיישבות, אי־תקיפה בעזה גם אם ישראל מותקפת על ידי מחבלים ברקטות ועוד דרישות שונות ומשונות.

הקולות האנטי ישראליים בצד הדמוקרטי מעוררים ערב יום העצמאות את השאלה האם ישראל באמת זקוקה עדיין לסיוע, או שאולי יהיה לה נכון לוותר עליו במתכונתו הנוכחית ולקבלו אולי בדרכים אחרות, למשל דרך התעשיות הביטחוניות הישראליות שמייצרות לא אחת ציוד שהאמריקנים חפצים בו מאוד.

לני בן דוד, ציר מדיני ולשעבר מנהל השלוחה הישראלית של השדולה היהודית־אמריקנית איפא"ק וחוקר במכון הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, חושב ששאלת הסיוע היא נחלת העבר, וכיום ישראל צריכה להסתכל עליו בפרספקטיבה שונה לגמרי.

"אנחנו לא בימי העבר, שבהם המענק לישראל היה סוג של צדקה. ב־1973 קיבלנו סיוע של 2.2 מיליארד דולר מהאמריקנים באמצע מלחמת יום כיפור, וזו הייתה צדקה. היום זו סיטואציה שונה לגמרי. היום אנחנו לא מקבלים מענק, אלא מקבלים את הסיוע כשותפים", טוען בן דוד.

לדבריו, "היו תקופות שהאמריקנים שמו את היד על השיבר, כמו אחרי תקיפת הכור הגרעיני בעיראק, או אפילו ב־2014 כשאובמה עצר מכירת טילי 'הלפייר' לישראל בגלל מבצע צבאי בעזה, אבל האמריקנים הבינו שזה לא באמת הגיוני לעצור את הסיוע".

אתה מדבר על שותפות. איך היא מתבטאת לדעתך?

"השותפות החשובה בין הצדדים היא בפלטפורמות ענק כמו מטוס ה־35F-. אנחנו לא יכולים לבנות מטוס כזה יקר, אבל האמריקנים כן רואים בנו חותמת איכות לאמצעי הלחימה שהם בונים. הרי המענק של 3.8 מיליארד דולר שאנחנו מקבלים, אנחנו לא באמת יכולים לעשות בו ככל העולה על רוחנו. אנחנו חייבים להשתמש בכסף הזה כדי לקנות בו תוצרת אמריקנית. אז אנחנו קונים מטוסים אמריקניים, אבל על הפלטפורמה הזאת מלבישים המון פיתוחים ושדרוגים ישראליים.

"במצב כזה נוצרת שותפות, כי אנחנו בעצם מפתחים את פלטפורמת הענק שלהם ומשדרגים אותה. מאוד חשוב לארצות הברית להיות שותפה בפיתוח מערכות כמו כיפת ברזל ומערכות נוספות. נכון, זה גם מגביל אותנו מבחינת שימוש בהן ומכירה שלהן. האמריקנים מכירים את היכולות הטכנולוגיות של ישראל וחשוב להם להיות שותפים ולהיות מודעים לפרויקטים שאנחנו עובדים עליהם. ההוכחה הניצחת לכך היא העובדה שישראל עברה מהפיקוד האירופי של ארצות הברית לפיקוד המרכז – כדי לשתף אותנו בכל האספקטים של המאבק נגד איראן".

לדעתך, אם כן, הסיוע האמריקני הוא בעצם חלק מיחסים אסטרטגיים, ולא משהו שעלול להביא ללחץ על ישראל?

"צריך לחזור ולומר: אנחנו לא באים לארצות הברית כעניים בפתח אלא כשותפים אסטרטגיים, לכן אין עניין של גאווה ישראלית וויתור על כספי הסיוע. הגענו למצב שמערכת הביטחון האמריקנית בעצמה דוחפת למתן הסיוע ולשותפות הזו, וזה הופך להיות נושא על־פוליטי למרות המחלוקות בממשל הנוכחי. הוויכוח לגבי עצירת הסיוע הוא שאלה שהייתה נכונה לפני עשרים שנה ופחות נכונה להיום.

"אני בכלל לא רואה את זה ככלי ללחוץ על ישראל בהזדמנויות שונות. להפך, אני רואה מדינות שבאות להיעזר בישראל כדי להגיע לממשל האמריקני ולמערכת הביטחונית שלהם. אני רואה בכסף הזה שישראל מקבלת ולמעשה משקיעה בחזרה בארצות הברית צעד חשוב, שהאמריקנים בעצם מכירים בצורך שלו כי הם רואים בנו מפתח לשמירה על הביטחון באזור שלנו".

במקום סיוע - שותפות

תא"ל (במיל') אמיר אביבי, מנכ"ל תנועת 'הביטחוניסטים' ומי שהיה סגן מבקר מערך הביטחון וראש לשכת הרמטכ"ל, רואה את הדברים מזווית שונה לגמרי. "כשהתחיל הסיפור של הסיוע הביטחוני זה היה משהו דרמטי. המדינה הייתה עשרות מונים יותר קטנה, היקף ההשקעה בביטחון ביחס לתל"ג היה עצום, וגם צריך לזכור שבמקביל נתנו האמריקנים סיוע ביטחוני למצרים. מאז קרו הרבה מאוד דברים. צריך לזכור שביחס לתקציב המדינה הנוכחי, סכום של עשרה עד שנים־עשר מיליארד שקלים - תלוי בשער הדולר ובתוספות לכיפת ברזל - הוא שונה מהותית מאשר בתקופה שבה התחלנו לקבל את הסיוע".

והמצב הזה מעלה אצלך לא מעט תהיות.

"השאלה העמוקה היא לא באמת סביב כמה המדינה זקוקה לזה, אלא מה המחיר שהיא משלמת על זה והאם היחס בין מה שהיא מקבלת למה שהיא משלמת משתלם עבורנו. אם הכסף ניתן במתנה, מתוך איזה ערך של חשיבות קיום העם היהודי לאמריקנים ואין לכך מחיר, אז אין שום בעיה לקחת את הסיוע. אבל זה לא המצב. לסיוע האמריקני יש מחיר כבד. ארצות הברית רוצה מישראל רמה מסוימת של תלות. הסיוע ניתן כדי שאם ישראל תפעל באופן צבאי בצורה שפחות נראית לאמריקנים, יהיה להם מנוף לחץ עליה. היום, כשאנחנו נמצאים במציאות של שינוי דרמטי ביחס האמריקני לישראל בהתאם לממשל שמכהן בבית הלבן, העניין הזה מתחיל להיות מאוד מורכב".

אבל שאלת התלות אינה היחידה שמטרידה אותך.

"נכון. שאלה נוספת שעולה היא עוצמת הפגיעה בתעשיות הביטחוניות שלנו, שהרי בעבר נתנו לנו להמיר חלק מהסיוע לשקלים ולהשקיע בציוד צבאי מתוצרת ישראל, והיום גם זה לא מתאפשר. בתקופת הנשיא אובמה, כשהוא חתם על הסכם הסיוע הנוכחי, הוחלט שלא נותנים יותר לרכוש תוצרת ישראלית בכספי הסיוע, ואז נאלצו להעביר פסי ייצור לארצות הברית ומדינת ישראל בעצם פגעה בחופש הפעולה ובריבונות שלה, כי מרכיבים קריטיים לצה"ל ולביטחון ישראל אינם מיוצרים בארץ. הדבר הזה יכול לייצר עלינו לחץ. בנוסף, אנחנו משלמים מחיר מלא - אבל לא מוכרים לנו כל מה שאנחנו רוצים. כל זה יוצר מציאות מורכבת".

כשאנחנו מדברים על הסיוע האמריקני – יש לו בכלל חלופה? מישהו בישראל מעלה על דעתו את הפסקת הסיוע?

"השאלה היא האם יש אלטרנטיבה והאם היא נבחנה לעומק. כשאתה באמת מנתח לעומק את האפשרויות - מה שלא נעשה, כי הסוגיה הזאת לא באמת נמצאת על שולחנו של אף אחד - מתגלה שאם היינו מוותרים על הסיוע, ככל הנראה שליש ממנו היינו מקבלים בין כך ובין כך".

איך אתה מגיע למסקנה הזאת?

"כי אם ניקח את גרמניה כמקרה בוחן, זה בדיוק מה שקורה מולה. גרמניה הרי לא נותנת לנו סיוע ביטחוני, אבל כשהגרמנים רוצים שנקנה ציוד צבאי דווקא מהם ולא מספק אחר, הם מתנדבים לממן כשליש מעלות העסקה ולא דורשים דבר בתמורה.

"בנוסף צריך לשאול מה השווי הכלכלי של קבלת שני השלישים האחרים - שהם סכום של 7-6 מיליון שקלים, שהוא קטן ביחס לתקציב כולו - והשקעתם בתעשיות הביטחוניות הישראליות: במהנדסים, בטכנולוגיות שיפותחו, ביכולת למכור את אותן טכנולוגיות במחיר מלא, בעוד היום אנחנו מוכרים אותן לאמריקנים במחיר נמוך מאוד. כל הידע יושב אצלנו, ובשביל שלושה מיליארד דולר בשנה אנחנו נותנים אותו בחינם ולא באמת מרוויחים עליו".

אביבי חושב שאת הסיוע יש להמיר במדיניות חדשה – פיתוחים משותפים. "אפשר להביא מיליארדים מארצות הברית, אולי הרבה יותר ממה שאנחנו מקבלים היום בסיוע, באופן של פיתוח משותף. אני לא אומר שצריך לנתק את היחסים הביטחוניים עם האמריקנים, אלא להפך: יש להעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארצות הברית. אבל אני לא רוצה יחסים של תלות, אלא של שותפות. במצב כזה יכול מאוד להיות שיושקעו בישראל גם 24 מיליארד דולר - אבל בפרויקטים משותפים, בתשתיות טכנולוגיות, בפיתוח אמצעי לחימה. לארצות הברית קשה להתמודד טכנולוגית עם המזרח, ואנחנו יכולים להיות הפתרון שלה. זה יקרה רק אם נשתחרר ממודל התלות. אנחנו רוצים קשר עמוק עם האמריקנים ושיהיה מבוסס אינטרסים. מתן סיוע זה לא עניין של אינטרסים משותפים אלא של שעבוד".

אתה חושש שאולי ממשל אמריקני אחר עלול בעצם להכריח אותנו "להיגמל מהסיוע"?

"בוודאי. אנחנו לא מביאים בחשבון שיכול לעלות ממשל שיהיה עוין כלפינו ולכן אסור לנו לשים את כל הביצים בסל אחד. לולא התלות באמריקנים היינו יכולים לייצר אלטרנטיבות ולרכוש אמל"ח גם במדינות אחרות – וזה משהו שישראל עשתה בעבר. הרי קנינו מהצרפתים ומהצ'כים. לעם היהודי יש מדינה אחת, והוא חייב לשמור על היכולת לפתח קשרים צבאיים גם עם מדינת אחרות. נכון להיום אותם עשרה עד שנים־עשר מיליארד שקלים שמים על ישראל מגבלות מדיניות וצבאיות שהן בלתי נסבלות".

היית ממליץ להיכנס לתהליך כזה, של הסתמכות הולכת ופוחתת על הסיוע האמריקני?

"אי אפשר לשנות את השיטה ביום אחד, אבל אם המדינה הייתה מקבלת החלטה אסטרטגית בנושא לעשור קדימה, שומרת כסף בצד כדי להתמודד עם העניין הזה ובונה תהליך - היינו מגיעים ליום שגם הייתה נפסקת התלות בסיוע, גם היה משפר את מצבנו, כי הייצור והידע היו נשארים כאן, היינו קונים מגוון רחב יותר של אמצעי לחימה ויותר בזול, וזה גם לא היה סותר את העמקת הברית האסטרטגית עם ארצות הברית באמצעות שותפות אמיתית ולא באמצעות תלות שמגבילה את מערכת היחסים הזו".

בשורה התחתונה, חשוב לציין, אין כרגע שום אינדיקציה לכך שהשאלה הזו בכלל נמצאת על שולחנם של מקבלי ההחלטות הישראלים. לראיה ניתן לציין את הרצון העז לחתום על ההסכם שבעצם ממשיך את הסיוע לעשור נוסף, ובראייה קדימה, סביר שגם לקראת סיום ההסכם הנוכחי ייחתם אחד נוסף.

עם זאת, השאלות שמעלה אביבי צריכות להעסיק את מערכת הביטחון, ועליה להעביר את כובד המשקל של הסיוע לכיוון אותם שיתופי פעולה שכבר נעשים בפיתוח מערכות שונות, כך שבסופו של דבר כל הצדדים ירוויחו מכך, גם התעשייה הביטחונית הישראלית.

***